טבח שמחת תורה היה היום הנורא ביותר בהיסטוריה המודרנית של העם היהודי ומדינת ישראל. במתקפה שאכזריותה תוכננה היטב בידי משטר טרור אנטישמי, חשף חמאס את הבנתו העמוקה של כשלי הקונספציה הישראלית, את הכרת הסיפור היהודי והטראומה הרב־דורית הטבועה בבשרנו, וגם את קריסת המנגנונים והעקרונות הבינלאומיים שנוצרו ונועדו לקיים את ההבטחה "לעולם לא עוד".
הקונספציה מלווה את המדינה מאז הקמתה על האדמה שהעם היהודי שב אליה אחרי אלפי שנות גירוש ורדיפה, בהנהגת דור שלא קיים בהכרח הלכה ומצוות, אך נשא עימו את הזהות היהודית – שזוכרת עבר בבניית הווה ובצעידה אל העתיד. הקונספציה הניחה שאם רק נהיה פחות שונים, אם רק ניטמע באזור, אולי יקבלו אותנו או לפחות ישנאו אותנו פחות.
הקונספציה השילה זהות של עם, והתעלמה מניתוק הקשר שלנו לארצנו. היא אפשרה את ביטול האחריות מצד מי שלא קיבל את קיומנו כאן. במקביל יצרה סכסוך נצחי בהכרת קבוצה אחת של פליטים המעבירה מעמד זה מדור לדור, ומחנכת דורות של ילדים לשנאה אנטישמית, במימון מדינות וארגונים המצהירים על מחויבותם לזכויות אדם.
הקונספציה נבנתה וגובתה במכבסת מילים. פיגועי תופת כונו "מחיר השלום"; התנתקות שסילקה יהודים מאדמתם כונתה "הזדמנות לדו־קיום"; ירי טילים במשך עשורים כונה "הסדרה", "טפטופים" ו"סבבים". היא הגדילה את מספר רישיונות העבודה וכניסת משאיות עם סחורה לשיפור חיי אוכלוסיית הרצועה, בשעה שנחפרו שם מאות קילומטרים של מנהרות טרור מתחת לבתי חולים, בתי ספר ומסגדים, וכששני חללים ישראלים ושני אזרחים חיים מוחזקים שם. הקונספציה חתרה לכך שנהיה עם ככל העמים, מדינה ככל המדינות, שאינה זקוקה לצבא גדול וחכם.
טבח שמחת תורה חשף הרבה ממה ששכחנו בשבי תפיסתי רב־מערכתי, שלא אותגר במערכות הביטחון והמשפט, בממשלה, בכנסת ובתקשורת. הקונספציה קרסה לעיני כול, וחשפה הכרח לצאת משבי הריסות הקונספציה, יחד עם 59 שבוייה הנמקים במנהרות חמאס. הארגון חטף 251 ישראלים בידיעה שזה יקרע אותנו מבפנים, ושבאבק ההריסות יהיה לנו קשה יותר לראות את השלכות הקריסה.
ההשלכות נחשפו גם בתגובות לטבח שמחת תורה ולמלחמה הרב־זירתית של משטר רצחני באיראן, עוזריו וגרורותיו. תגובות של שתיקה, הכחשת הטבח והצדקתו, ותקיפת יהודים וציונים באקדמיה, ברחובות וברשתות, חשפו גם את קריסת הקונספציה של המערב, של הדין הבינלאומי ומוסדותיו, של מנגנוני זכויות האדם שנועדו להבטיח ולשמור עליהם.
הריסות הקונספציה הבינלאומית מאפשרות ומחייבות את מדינת ישראל חפצת החיים להתנער מעפר הריסות השבי התפיסתי הפנימי, תוך הובלת שינוי ברגע קיומי – ולא רק לה. נחשול האנטישמיות בתגובה לטבח היהודים האיום ביותר מאז השואה הימם רבים, אך השלב הבא – שהפך את גל האנטישמיות החדשה למיינסטרים מקובל שתוקף, שורף, מאיים ומשחית – צריך להדאיג הרבה יותר.
הוא חושף תובנה שאנחנו מצווים לזכור ולהזכיר בכל דור ודור: החופש איננו חופשי, ואסור לקחת אותו כמובן מאליו. ציר הרשע המתהווה זיהה את חוזקות יסודות הדמוקרטיה כחולשות שאפשר לנצל כדי להקריסה מבפנים. הוא מזכיר לעם עתיק את מה שאנחנו יודעים לאורך אלפי שנות קיומנו כעם קטן קשה עורף, שאינו מקבל את המציאות כפי שהיא, אלא מבקש לשפרה בכל דור ודור.
זה מחייב את ישראל בת ה־77 לחדד שהיא אינה קיימת כפרס ניחומים על רצח ששת המיליונים, אלא כמדינת לאום שעם ילידי שב אליה אחרי אלפי שנות גירוש ורדיפה. בפעם הראשונה מזה אלפי שנים, הוא מאפשר לחדש את ברית הייעוד של העם היהודי מתוך בחירה, ולא רק את ברית הגורל מתוך בריחה.
יציאה מהריסות הקונספציה שקרסה מחייבת להבין איך הגענו לטבח שמחת תורה. היא מחייבת דור של אריות ולביאות להשתחרר. היא מחייבת את חידוש התקווה, הדורשת עשייה ואומץ, שהעם היהודי אחז בה תמיד במשך אלפי שנים שבהן יכולנו רק להתפלל להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.
חברת הכנסת לשעבר מיכל קוטלר־וונש היא השליחה המיוחדת של ישראל למאבק באנטישמיות
