סיפר פעם הרב לפי תומו: "כאשר למדתי לדוקטורט בהרווארד, נאלצתי לקצץ בלימוד התורה שלי. למדתי אז תורה רק שש שעות ביום".
*
אמר בנו של הרב ליכטנשטיין: אף פעם לא ראיתי אותו כועס, ואף פעם לא שמעתי אותו מדבר לשון הרע. ובן אחר שלו העיד: "אני לא זוכר אפילו פעם אחת, שאבא סתם ישב, ולא למד או עשה דבר מצווה". הרב לא אכל מרק בימות החול, כי היה חבל לו על הזמן. בשבת אכל מרק, משום כבוד השבת.
*
בצעירותו היה משחק כדורסל עם התלמידים. פעם קטע את המשחק בעיצומו, והכריז: "אתם משחקים באופן לא מוסרי!" התלמידים תהו האם שיחקו באופן פיזי מדי, והרב השיב: "זה לא העניין; אתם לא מתאמצים לרדת להגנה".
*
סיפרה בתו של הרב, הרבנית אסתי רוזנברג, לעיתונאי יאיר שלג: "לפני שלוש שנים טסתי איתו לארצות הברית. נגזר עליו שהוא חייב לישון ולנוח, ולכן הוא חייב לטוס במחלקת עסקים. הוא התנגד לזה כל חייו, ומאוד לא הרגיש בנוח עם זה. אנחנו עולים למטוס, ואני מגישה את הכרטיסים לדיילת ואומרת: הוא בביזנס, ואני במחלקה רגילה. ואבא מרים את הראש ואומר לדיילת: כפו עליי! ואני אומרת לו: אבא, זה לא אכפת לה. אבל הוא הרגיש חובה להצטדק שהוא טס בביזנס, כי זה מותרות, והוא לא האמין במותרות".
*
אחרי שחזר מביקורו הראשון בארץ ישראל, הלך הרב הצעיר אהרן ליכטנשטיין לבקר אחד מרבותיו, הרב יצחק הוטנר, וסיפר לו על חוויותיו בארץ. הרב סיפר על המקומות שביקר בהם ועל האנשים שפגש. פתאום דפק הרב הוטנר על השולחן וצעק: "הלכתי לפה, הלכתי לשם – ואיפה כאן קדושת ארץ ישראל?!" הרב ליכטנשטיין הזדעזע מהתוכחה של רבו. מאז, בכל פעם שטס לישראל – גם אחרי שעלה לארץ – היה הרב אומר פרקי תהילים בדקות האחרונות של הטיסה, כדי להתכונן לקדושת ארץ ישראל. בזמן ששאר הנוסעים היו מסדרים את התיקים לקראת הירידה מהמטוס, הוא היה אומר תהילים. לאחר שנחת היה מניח שוב תפילין, גם אם כבר הניח תפילין באותו בוקר בחו"ל, כדי לזכות למעלת קיום המצווה בארץ ישראל.
*
במוצאי תשעה באב יצאו המתפללים מבית הכנסת של הרב ליכטנשטיין. הרב דניאל טרופר הכריז שהוא מבקש מעשרה גברים להישאר עד סוף "קידוש לבנה", כדי שאפשר יהיה לומר קדיש. הרב ליכטנשטיין וידא שיש עשרה גם בלעדיו, ומיהר ללכת לביתו. "מה בוער לאבא?" שאל הרב טרופר את הרב מאיר ליכטנשטיין, וזה הסביר לו: "אתה לא יודע מה אבא עושה בסוף תשעה באב? הוא יושב ולומד תורה במשך שעה". רעייתו של הרב, ד"ר טובה תיבדל לחיים, הייתה אומרת על כך: "בתשעה באב אסור לאכול ואסור ללמוד. כשנגמר הצום – כל אחד הולך לעשות מה שהכי חשוב לו".
*
בעשר השנים שלמדתי בשיעורו מעולם לא החמיץ שיעור בגלל מחלה. בחורף תשנ"ו התחוללה סופת שלגים, והכביש לגוש עציון נסגר ונפתח חליפות. הרב התהלך בביתו כארי בסוגר. רעייתו אמרה לו: "אתה לא יכול לנסוע במזג אוויר כזה. עם כל הכבוד לעבודה שלך, החיים שלך שווים יותר". לאחר שעה ארוכה יצא הרב מחדר העבודה שלו, ואמר: "זו לא העבודה שלי. אלו החיים שלי". הוא נסע לישיבה, והעביר את שיעורו כרגיל.
*
כשהיה הרב צריך לנסוע לחו"ל לענייני הישיבה צמצם ככל האפשר את ביטול התורה של תלמידיו. הרב היה דורש מתלמידיו לקום השכם בבוקר, מעביר להם שיעור, ונוסע מיד לשדה התעופה. לאחר שנחת שוב בנתב"ג היה נוסע עם המזוודות לישיבה, מעביר שיעור, ורק אז נוסע לביתו.
הרב היה מקפיד ללמוד תורה בכל שבוע עם כל בניו ובנותיו. כשלמדו בניו בישיבת נתיב מאיר, היה מגיע לשם פעמיים בשבוע, כדי ללמוד עם כל אחד מילדיו שעה וחצי בחברותא, אחרי סדר ערב. שאלו אותו: "איך אתה מוצא לזה זמן?" והרב ענה בנחרצות: "שְאל אותי איך אני מוצא זמן לכל דבר אחר. מה יותר חשוב מזה?"
הרב היה כנראה הראשון בעולם הציונות הדתית שילדיו עשו סיום מסכת גמרא בבר המצווה שלהם, וממנו התפשט המנהג. עם בנותיו נהג לסיים סדר משניות בבת המצווה שלהן. לא רק הסיום, אלא גם עצם חגיגת בת המצווה, היו אז חידוש: כשהלך הרב להדפיס הזמנות לבת מצווה של בתו, לא הצליח בעל בית הדפוס להבין מה הוא רוצה; מעולם לא הדפיס הזמנה לאירוע כזה.
וכשהיו שואלים את הרב, ראש ישיבה נערץ, מחבר ספרים נודע וחתן פרס ישראל, מה הדבר הכי חשוב שעשה בחייו, היה משיב: "המשפחה שלי".
*
הרב אהב מאוד את ילדיו, וגם תבע מהם הרבה. סיפרה בתו הרבנית טוני מיטלמן, שאחרי הלידה של בנה הבכור שכבה במחלקת היולדות, בלי שעון וללא חלון. כשהגיע הרב לבקרהּ, שאלה אותו מה השעה, ואז אמרה: "אם כך, אני צריכה להתפלל מנחה". הרב נדהם: "עדיין לא התפללת מנחה?"
*
הרב תבע הרבה גם מתלמידיו. היו שני מוסדות בישיבה שמעולם לא השלים עמם, אף שלא הצליח לבטלם: חדר קפה והפסקת צהריים. חופשת "בין הזמנים" הייתה קצרה באופן ניכר מהמקובל בישיבות אחרות, וחופשות בזמנים אחרים לא עלו על הדעת. פעם בא לרב ליכטנשטיין תלמיד צעיר, וביקש לצאת באמצע השנה לחופשת סקי עם אביו בחו"ל, כמנהגם בכל שנה. הרב הביע פליאה על עצם הבקשה, וציין שבחורים בני גילו שוכבים בשעה זו ממש בבוץ ומסכנים את נפשם בשירותם הצבאי. הוא אמר לתלמיד שיאפשר לו לנסוע רק במהלך חופשת "בין הזמנים" בקיץ. התלמיד אמר: "אבל בקיץ אין שלג, ואי אפשר לעשות סקי". הרב לא התרשם, ומצא עצה: "אז תעשה סקי מים".
*
חז"ל קבעו שחכם אינו נכנס לתוך דברי חברו, והרב קיבל זאת כפשוטו. שנים רבות למדתי אצלו, ומעולם לא שמעתי אותו נכנס לתוך דבריו של אדם אחר. אם הדובר איתו האריך – הרב פשוט המתין עד שיסיים. שאלתי תלמיד ותיק ממני, שלמד אצל הרב ואז לימד לצידו במשך עשרות שנים, האם פעם שמע את הרב נכנס לדברי מישהו. הוא אמר לי: "פעם אחת. הרציתי לפניו סברה מחודשת בענייני טהרות, והוא כל כך התלהב עד שעוד לפני שסיימתי אמר לי בשמחה: אמת ויציב!"
*
פעם באתי לפני ראש השנה לומר לרב שנה טובה. הוא שאל אותי איך מתקדמת עבודתי הרבנית והחינוכית. הייתי בתקופה לא כל כך טובה, ואמרתי לו: "יותר אכזבות מאשר הצלחות, ויותר כישלונות מאשר הישגים". הרב אמר לי: "אתה יודע איך משה רבנו מסכם לפני מותו את ארבעים השנים שבהן הנהיג את עם ישראל ("הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה' וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי" (דברים ל"א, כז) – אתה חושב שמגיע לך יותר ממה שקיבל משה רבנו?"
*
מעולם לא החזיק טובה לעצמו ולא נהג גדלות בעצמו. פעם תלמיד אחד, דני ו', שאל את חברו, אהרן פ': "אהרן, מה השעה?" הרב ליכטנשטיין הסתובב ממקומו והשיב לו: "עשר ורבע". שום תלמיד בישיבה לא היה מעלה על דעתו לקרוא לרב בשמו הפרטי, אך הרב הניח בפשטות שהכוונה אליו.
*
פעם, במסיבת פורים, ניגש לרב אחד התלמידים ואמר לו: "הרב, בשביל מה לי ללמוד תורה? בכל מקרה, לעולם לא אגיע לקרסוליים שלך!" הרב לא התחמק ולא החניף לתלמידו, כפי שאחרים היו אולי נוהגים, אלא ענה לו כך: "אז מה? גם אני אף פעם לא אגיע לקרסוליים של הרב שלי, הרב סולוביצ'יק. כל אחד צריך להתאמץ לעשות מה שהוא יכול".
*
סיפר הרב אמנון בזק: בכל שלושים שנות היכרותי עם הרב ליכטנשטיין, רק פעם אחת שמעתי מפיו את המילים "אני שונא". זה היה כאשר אמר לנו: "אני שונא עצלנות".
פעם שאלו את הרב, מה היה רוצה שיכתבו יום אחד על מצבתו. הרב ענה במילה אחת: "השתדל".
הסיפורים נלקחו מתוך הספר "אשרי אדם עוז לו בך", מספרו של הרב יעקב פישר "חינוך זה כל הסיפור", וגם מזיכרונו של תלמיד אחד, שמתגעגע מאוד למורו ורבו.
