נתניהו הגיש היום (א') תצהיר מטעמו בתגובה לתצהיר שראש השב"כ רונן בר הגיש לפני מספר ימים. מבחינה משפטית צרה, נתניהו יכול היה להימנע מהגשת תצהיר כזה, שכן הסוגיה שנידונה בחקירות איננה התנהלותו שלו אלא הליך פיטוריו של בר, ומשזה הכריז כי בכוונתו להתפטר בקרוב, העתירות לכאורה מוצו.
לא מבחינת בר כמובן, שהסעיף החשוב בתצהיר הגלוי שהגיש היה האחרון: אין ויכוח מעשי ביני ובין נתניהו, הצהיר בר, שכן בכוונתי להתפטר בקרוב. את התצהיר אני מגיש רק מסיבה עקרונית, כדי שבג"ץ יקבע כיצד תנוהל מערכת היחסים בין ראש הממשלה לראש השב"כ.
הבה נצא לקריאה מודרכת בתצהיר של בר: הקלף החזק מבחינת נתניהו הוא "ראשית הודיה" של בר בכישלון ההתרעה בליל שבעה באוקטובר. בהפוך על הפוך, באותו סעיף (7) שבו טוען בר כי "בליל 7 באוקטובר השב"כ הוא שהעיר את המערכת כולה", הוא מודה שהשב"כ כשל במתן ההתרעה: אומנם השב"כ הפיץ התרעה בשעה 3:03, אבל ב"מדרג שגוי המהווה כשל של השב"כ". במילים פשוטות: ניתנה התרעה אך בלי צ'קלקה וסירנה, ולכן למערכת לא נפל האסימון.
"תמונת המודיעין שהתחילה להצטבר הוערכה כהכנה לפיגוע פשיטה נקודתי", מפרט בר. ראש השב"כ מודה למעשה שהוא כשל בתפקידו הבסיסי, והעובדה שהוא היחיד מבין ראשי מערכת הביטחון דאז שעדיין נאחז בקרנות המזבח וממאן לממש את אחריותו, לא מוסיפה לו נקודות.
מן הצד השני, לבר יש ארבע טענות נגד נתניהו. כשמפרקים אותן אפשר לראות שלא כולן באותו מדרג. שתיים מהן חלשות, ושתיים חזקות ומטרידות.
שתי הטענות החלשות: בר טוען שנתניהו ניסה לכפות עליו להוציא חוות דעת רשמית מטעם השב"כ שתציב דרישות אבטחה כה גבוהות, כך שמערכת המשפט לא תוכל בפועל להמשיך לגבות מנתניהו עדות במשפטו. עוד טוען בר כי הוא הוצא מצוות המשא ומתן לשחרור החטופים כדי לטרפד הגעה להסכם חטופים נוסף.
בנוגע לטענה הראשונה, היא לא מפילה אף אחד מהכיסא, שכן נתניהו מאז ומעולם הפגין חרדה ביחס לסידורי האבטחה שלו. גם כשהוא היה באופוזיציה הוא הטריף את המערכת בדרישות חוזרות ונשנות לשימור אבטחה ברמה גבוהה לו ולמשפחתו, בארץ ובחו"ל, בניגוד לראשי ממשלה אחרים לשעבר, שלרוב ביקשו לצמצם את האבטחה עליהם למינימום ההכרחי.
אחרי הכטב"ם שהגיע לביתו בקיסריה רמות החרדה שלו עלו, ואפשר להבין את חששו שהתנהלות בלו"ז שקוף עלולה ליצור פרצת אבטחה. מה שבעיקר מקומם את הציבור הוא לא היקף האבטחה אלא האדישות של הבן יאיר נתניהו לעלויות האבטחה הכבדות הנגזרות משהותו המתמשכת בחו"ל. אבל בין זה ובין ניצול לרעה של השב"כ במטרה לטרפד את המשפט – הפער גדול.
גם את הטענה על הוצאת בר מצוותי המשא ומתן אין לקבל. הנושא הזה מצוי בלב שיקול הדעת המדיני של ראש הממשלה, שאמור לנתח את המצב בכל רגע נתון ולקבוע מטרות. ואם הוא בוחר להחליף שחקנים כמו מאמן כדורגל, זה לגמרי בתחום שיקול הדעת שלו.
הטענה החמורה באמת היא שנתניהו דרש מבר להפעיל את כוחו העוצמתי והדורסני של השב"כ נגד גורמי אופוזיציה ופעילי המחאה, גם כשלא נשקף מהם חשש לאלימות, והם לא התנהלו בצורה חשאית. "במקרים לא מעטים ביקש רה"מ לדון בנושאים אלה בסיומן של פגישות עבודה, לאחר שביקש מהקלדנית והמזכיר הצבאי לצאת מהחדר, מתוך מטרה שחילופי הדברים האלה לא יתועדו", כותב בר.
זה חמור מאוד. הרבה יותר מסיגרים, שמפניות או סיקור אוהד באתר וואלה. שירות הביטחון הכללי פועל בצד האפל של החוק, בדרכים דורסניות הפוגעות פגיעה קשה בזכויות עצורים. זה הכרחי כאשר הפעולה שלו מכוונת נגד פעילי טרור, ואסוני אם הן מופעלות לדיכוי מחאה לגיטימית.
הטענה החמורה השנייה היא שהדרישה לפיטורי בר לא עלתה אחרי 7 באוקטובר, אלא רק אחרי שנפתחה החקירה בפרשת קטאר־גייט, שבמרכזה, כותב בר, "גורמים המועסקים על ידי מדינה התומכת בחמאס נמצאים בקודש הקודשים של קבלת ההחלטות הישראלית, וייתכן כי עוסקים בפעולות השפעה".
שימוש במשטרה חשאית למטרת דיכוי האופוזיציה הוא מאפיין נפוץ במשטרים טוטליטריים, כך גם שחיתות עמוקה היוצרת בלבול מוסרי ודו־קוטביות ערכית. השאלה היא מה בר היה צריך לעשות.
הדילמה הטרגית שלו ברורה: ראש שב"כ עם אחריות דמוקרטית לא יכול להיענות לדרישות כאלו. מאידך גיסא, חובה על ראש השב"כ לשמור על הממלכתיות של הארגון, ולא להתפתות ולהימשך למדמנה הפוליטית, שתהפוך אותו בעיני חצי מהעם לחלק מה"דיפ־סטייט". הפתרון הגרוע ביותר הוא לבקש מבג"ץ להתערב ולנהל את מערכת היחסים האינטימית והרגישה בין רה"מ לראש השב"כ. הגיוני בערך כמו הגשת תביעה ל"שלום בית" ברבנות.
לדעתי בר היה אמור ליפול על חרבו, קרי לסרב לדרישות לא חוקיות של ראש הממשלה, ולהניח את המפתחות. הוא היה צריך להודיע לפקודיו שהוא מתפטר כי הוא שומר על הקוד הערכי והמקצועי של השב"כ, והוא מצפה שכל מי שייכנס בנעליו ינהג כמותו. כך השב"כ לא היה נגרר ללב המחלוקת הפוליטית הישראלית, ולא מזדהם במלחמות הביביסטים והרל"ביסטים. כך היה שומר בר על שני הערכים הגדולים של הארגון – טוהר הנשק ואמון הציבור.
בשיחות עם גורמים במערכת יש מי שלא מסכימים איתי. לדעתם בר היה חייב לחשוף סודות מחדרי חדרים גם במחיר פגיעה ציבורית בשב"כ, וזאת מדין "לפני עיוור לא תיתן מכשול". הנימוק צופה פני עתיד: המועמדים להחליף את בר רואים את מחול השדים, מבינים מה ראש הממשלה מצפה מהם לעשות, והפיתוי שלהם לרַצות אותו יהיה עז. הם רוצים לשרוד בתפקיד ולהצליח, והיצר עלול לגבור על היוצר ולגרום להם להציע לנתניהו נאמנות אישית עיוורת על פני נאמנות מוסדית לממשלה. על הרקע הזה, הפיצוץ שיזם בר נועד להכריח את בג"ץ להנפיק קביעות משפטיות בנושא ולמנוע מהם את העמידה בניסיון. מי לדעתכם צודק?
