לפני שבועיים וחצי, דווקא בהונגריה, הזדמן לי לנכוח באירוע ישראלי נדיר: מפגש כתבים מכל גוני הקשת התקשורתית עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. בעגה העיתונאית קוראים לזה "תדרוך". אפשר לשאול שאלות, אסור להקליט, מותר לכתוב, רק לא לפרסם אחר כך את התוכן תוך ייחוס מפורש לדובר רם המעלה. מקצת הדברים מותרים לדיווח תחת שם הקוד "גורם מדיני", "מקור מדיני" וכדומה. על חלקם האחר מוטל איפול, מטעמים מדיניים או ביטחוניים או פוליטיים. עיקר תכליתם הוא הרחבת הדעת של המשתתפים.
ובכן, הופתעתי לטובה. כבוד ונימוס שררו משני צידי השולחן באולם הנאה של מלון ארבע העונות בבודפשט. "העוגיות טעימות אבל מסוכנות", הצביע נתניהו על התקרובת הנדיבה, וגרר צחוקים. היה נחמד לגלות שלכל הנוכחים יש אויב משותף: סוכר וגלוטן. במשך כשעה ורבע נשאלו שאלות ענייניות בשלל נושאים, וניתנו תשובות. אפילו כתבים עוינים במיוחד לא נתנו דרור לעוינותם. הם לא ניצלו את ההזדמנות לצורך השמעת נאומים או הטפת מוסר, כמנהגם במסיבות העיתונאים הנדירות שמשודרות בטלוויזיה. בסך הכול ביקשו לספק את סקרנותם. נתניהו, מצידו, הביע כעס על מושאי הכעס הקבועים שלו בהופעותיו הפומביות, עקץ קלות עיתונאית שמתגעגעת לפתרון שתי המדינות, אבל לא בדציבלים גבוהים, בטון אבהי כמעט. אגב, מקרוב הוא נראה מצוין. הלוואי על כולנו בגיל 75.
כששמעתי אותו חשבתי כמה חבל שהוא מתראיין רק לערוץ 14 או לפודקאסט של גדי טאוב, ומסתפק בדיבורים עם חצי העם, החצי שממילא מסכים איתו. חבל בשבילו, חבל לכולנו. אחרי הכול, אפילו אוהדיו המושבעים משתוקקים להציג לו כמה שאלות מציקות; למשל, בסוגיית ההשפעה הקטארית על אנשיו או בעניין הידידות המופלאה שנרקמת לנגד עינינו המשתאות בין ממשל טראמפ לאיראן. אבל ראש הממשלה יודע שבמפגשים גלויים עם התקשורת הממוסדת, מראייניו יתפרצו באכזריות לתשובותיו, יחציפו לו פנים, יעלבו בו, ולכן הוא מתנזר מכך בשיטתיות. הרי רוב המראיינים לא רוצים לשאול אלא לשמר פולחן קטטה. קהל ההתייחסות הנצחי שלהם הוא הברנז'ה, זו שהגיבה במוצאי שבת בתשואות על קטיעת נאומו לאומה בערוצי 11, 12 ו־13. בישראל בת ה־77 אין באמת תקשורת, יש רק מפלגה רל"ביסטית שמכונה תקשורת. בשיחות רקע ובתדרוכים היא מנומסת להפליא, עניינית, באולפנים הולכת מדחי לדחי.
