מדי שנה, בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות, אנו מתרגשים לראות את מיטב בנינו ובנותינו – אנשי מופת, מדענים פורצי דרך, יזמים מבריקים, אמנים ואנשי רוח. הם אלה שנבחרו לייצג את פניה היפות של ישראל, להדליק משואה ולסמל את גאוות האומה. אך השנה, עם פרסומם של מדליקי המשואות בימים האחרונים, אנו נעמוד יחד בהר הרצל ונרגיש פספוס.
בשנה הזו, בולט בהיעדרו דווקא מי שנושא על כתפיו את המדינה כולה – החייל הפשוט. אותו שריונר מגדוד נידח, שעזב את משפחתו, את ביתו ואת חייו ליותר משישה חודשים. אותו מילואימניק שחצה כבר מזמן את ה-200 ימי מילואים, ועכשיו את ה-300, ואולי אף יותר. אותו לוחם אנונימי שיומו מתחיל עם שחר ומסתיים באפיסת כוחות, שמגן עלינו בגופו ובנפשו, שלא מבקש כבר הקלות – אלא רק שיכירו בקיומו.
ולצידו, בולטת בהיעדרה אשתו – זו שקמה בלילה לילד בוכה, וקמה שוב בבוקר לילדים מתגעגעים. זו שמתפקדת כהורה יחיד במשך חודשים, זו שמנהלת את כלכלת הבית בלעדיו, זו שמרגיעה את חרדות הילדים ומסתירה את החרדות שלה עצמה. זו שחיה בדאגה מתמדת, שמחכה לשיחת הטלפון הקצרה, שמתמודדת עם הבדידות והפחד, ועדיין מחייכת לילדים ואומרת להם שאבא יחזור בקרוב.
הטקס השנה מכבד רבים וטובים – רופאים שהצילו חיים, מתנדבים שפעלו ללא לאות, יזמים שתרמו לביטחון, אנשי חינוך ותרבות. כולם ראויים, כולם מופלאים. אבל האם לא היה מקום גם לזוג אחד, פשוט, שמייצג את הישראליות הבסיסית ביותר – את ההקרבה היומיומית והבלתי נראית?
דמיינו אותם עומדים יחד, על הבמה המרכזית, מדליקים משואה אחת: הוא במדים מאובקים, היא בבגדים לבנים, והילדים צופים בהם מהקהל מנפנפים בדגל ישראל קטן, גאים באבא ואמא. האם אין זה המסר שאנחנו רוצים להעביר השנה? האם אין זו התמצית של החוסן הישראלי?
הלוחם האנונימי והגבורה השקטה של משפחתו הם המצפן המוסרי של החברה שלנו. אין בהם זוהר תקשורתי, אין בהם סיפור דרמטי של הצלה ספציפית, אין בהם חדשנות מרהיבה. יש בהם רק מסירות אינסופית, נאמנות אזרחית, אהבת המולדת ותקווה לימים טובים יותר.
ואולי זה המסר העמוק יותר – שהגבורה האמיתית נמצאת בשגרה הקשה, בהתמדה, בבחירה היומיומית לקום בבוקר ולהמשיך, למרות הכל. אלה הגיבורים השקטים שלנו, אלה שלא מקבלים תשואות, שלא זוכים לתהילה, שלא מדליקים משואות.
עוד לא מאוחר. עדיין אפשר לתקן. עוד אפשר להזמין זוג אחד כזה, מייצג, שיעמוד על הבמה בשם עשרות אלפי המשפחות הנושאות בנטל הכבד ביותר של המלחמה. עוד אפשר להראות לעם ישראל כולו שאנחנו מוקירים ומעריכים לא רק את ההישגים יוצאי הדופן, אלא גם ובעיקר את ההקרבה היומיומית של אלה שמחזיקים את המדינה על כתפיהם, יום אחר יום.
זו לא רק סמליות. זו אמירה ערכית חשובה. זו אמירה שההון האמיתי של מדינת ישראל אינו רק בהמצאות פורצות דרך או בהישגים אקדמיים, מבלי להמעיט מערכם. ההון האמיתי נמצא בשרשרת האנושית, בקהילה, במשפחות שמשלמות מחיר כבד מאוד, ועדיין איתנות. הם המשואות האמיתיות של ישראל. זה הזמן להגיד תודה לכל אותם גיבורים שקטים, שגם אם לא ידליקו משואה השנה, הם אלה שמאפשרים לנו להדליק אותן בכלל.
יש לנו הזדמנות, בימים הקשים האלה, להחזיר את הערכים הבסיסיים למרכז הבמה. להזכיר לעצמנו שמאחורי כולנו עומדים עשרות אלפי אנשים פשוטים הנושאים בנטל הכבד ביותר. ראוי שהזרקור יופנה, ולו לרגע אחד, אליהם.
