ח"כ ישראל ישעיהו, שהיה איש מפא"י ויוצא תימן, אמר בשנות החמישים לשר הדתות ורהפטיג: "בעוד עשרים וחמש שנה לא יהיה יהודי תימני אחד שיניח תפילין". מי יגול עפר מעיניך, ח"כ ישעיהו, ותראה איך ברמת גן ובתל אביב נערים בלי כיפה, בני כל העדות, עומדים בתור כדי להניח תפילין. אך ישעיהו לא היה אשם בטעותו הזו. החוכמה המקובלת בשנים ההן אמרה שהדת עומדת בפני הכחדה עולמית. זו הייתה אמונה רווחת – לא רק בישראל; לא רק ביחס לתפילין; ולמען האמת לא רק בשנים ההן.
ב-1710 חזה ההוגה האנגלי תומס וולסטון שבמאה העשרים כבר לא יהיו בעולם נוצרים מאמינים. מלך פרוסיה פרידריך הגדול אמר לידידו הצרפתי וולטר שזה יקרה הרבה יותר מהר. הפילוסוף וולטר, לוחם אנטי-דתי נודע, הסכים בהתלהבות. המאה העשרים הגיעה, והדת לא הראתה סימני היעלמות; אך סוציולוגים בכירים כמקס ובר, אמיל דורקהיים ופיטר ברגר הוסיפו לנסח תיאוריות משוכללות על תהליך החילון הבלתי נמנע – עד שהמציאות טפחה על פניהם. פרופ' ברגר הספיק להודות בטעות הזו לפני מותו.
העולם כולו נסער בימים הללו ממותו של האפיפיור פרנציסקוס. מן הזווית שלנו, אנחנו מקווים שמחליפו יזנח את המורשת האנטי-ישראלית והפרו-חמאסית של קודמו. אך במבט רחב יותר, עצם העובדה שלאפיפיור יש עדיין השפעה רבה כל כך – שקרוב למיליארד וחצי נוצרים קתולים מאזינים ביראת קודש למוצא פיו, ושהעולם כולו נרעש ממותו – היא החלק הכי מעניין של האירוע.
הרושם המקובל הוא שאנו חיים בעולם מתחלן והולך. הרושם הזה הוא בחלקו מיתוס אידיאולוגי, ובחלקו תוצר של התמקדות באירופה. "היבשת הזקנה" אכן מתחלנת והולכת, כבר דורות רבים – לכל הפחות כאשר סופרים רק את הנוצרים באירופה, ומתעלמים מהמוסלמים המתרבים בה. אבל במקביל יש באירופה גם פחות ופחות ילדים, ולכן גם פחות ופחות עתיד. יש כמובן קשר בין שני התהליכים הללו, היכחדות האמונה הדתית והיכחדות הילדים באירופה. פרופ' אריק קאופמן כתב על כך ספר, "האם הדתיים יירשו את הארץ?" ותשובתו חיובית. לדבריו, חברות שזונחות לגמרי את האמונה ואת המסורת הדתית זונחות בדרך כלל גם את דור העתיד שלהן, ולכן בעתיד קהילות מאמינות ומסורתיות יהיו דומיננטיות יותר. מן הזווית הנוצרית, על דעיכת הנצרות באירופה מחפה שגשוג אמוני באפריקה, היבשת היחידה בעולם שנולדים בה עוד ועוד ילדים. אין בעולם של היום פחות מאמינים; הם פשוט נמצאים במקומות אחרים.
בתחילת המאה העשרים ואחת נתקלו החוקרים בגל חדש של חילון בין צעירי אמריקה. ארצות הברית הייתה מבצר האמונה בעולם המערבי, כאשר כל ילד אמריקני הכריז בכל בוקר שהוא שייך ל"אומה אחת, תחת האל"; אך במשך כמה שנים נראה היה שהמבצר הזה נופל. מחקר חדש של מכון PEW מראה שגם מגמת החילון הזו באמריקה נבלמה, במפתיע או שלא במפתיע, ואולי אף התהפכה.
כך או כך, נתמקד בעולם הקרוב אלינו: מדינת ישראל נמצאת בעיצומו של תהליך מסורתיזציה. כאשר פדוית השבי אגם ברגר הניפה את השלט "בדרך אמונה בחרתי, ובדרך אמונה שבתי", היא מיצתה במילים ספורות אינסוף תמונות וסרטונים של הצהרות אמונה שהציפו אותנו מאז תחילת המלחמה – ועוד לפניה. את התהליך הזה מובילים לעתים קרובות אנשים ונשים שגדלו בבתים חילוניים, והם לוקחים אותו לכיוונים מפתיעים ומפעימים. אפשר לזהות אותו במוזיקה הישראלית, בנערים לא דתיים הלובשים ציציות, בשפה ששומעים ברחוב – בכל מקום. התהליך הזה מאתגר גם את החינוך הדתי, אך הוא צופן בתוכו פוטנציאל לעוצמה רוחנית יוצאת דופן.
יש כל מיני סוגים של אמונות תפלות בעולם. האמונה שהעולם הולך ומתחלן היא אחת מהן. יש לאמונה השגויה הזו הרבה השלכות מזיקות. אפילו האשליות שהיו לנו עד לשמיני עצרת תשפ"ד בנוגע לחמאס קשורות אליה: התעקשנו לשפוט את אויבינו מבעד למשקפיים של תיאוריות ליברליות-חילוניות, שאינן רלוונטיות כלל לצורת החשיבה שלהם.
הדת פה, והיא לא הולכת לשום מקום: זה נכון לגבי פניה היפות והמאירות, וזה נכון לצערנו גם לגבי גילוייה הקיצוניים והממאירים. מדוע הדת מתגלה כעמידה כל כך? סוציולוגים ופסיכולוגים מנסים להשיב על כך במונחים מתחום עיסוקם, אך אני אעלה טענה מתחומי-שלי. לדעתי, אנשים ממשיכים להאמין באלוקים מאותה סיבה שהם ממשיכים להאמין שהירח קיים: כי הוא באמת שם, מאיר בסבלנות את לילותיהם. יש כמובן רבים שאינם מאמינים באלוקים, וזוהי זכותם המלאה; אך מוטב שלא יתיימרו לכפות את התיאוריות שלהם על העולם כולו. כפי שמותו של האפיפיור מלמד אותנו שוב, חיי האמונה מעולם לא באמת ירדו מן הכותרות – וחשוב מזה, מעולם לא פגו באמת מן הלבבות.
