לשב"כ יכלו להיות טענות טובות בפרשת המילואימניק העצור. ככלל, ארגון הביון מתנהל בצורה קשוחה בכל הנוגע לשמירת סודות ארגוניים. עיתונאים יודעים שכל אינטראקציה עם השב"כ היא אירוע מורכב ומסובך, והיחס של הארגון לאינפורמציה שעלולה להשיק ל"סוד" היא קפדנית, על גבול הפנאטית. הדלפת חומרים על ידי עובדי שב"כ נתפסת כצלם בהיכל, והטיפול בהתאם.
נכון, בשב"כ מוטרדים מכך שלא מדובר באירוע בודד; לפי הודעת הארגון, ישנה “עלייה בהיקף התופעה של הוצאת חומרים מסווגים מגופי הביטחון וממערכות המידע שלהם על ידי עובדי מערכת הביטחון", בייחוד מאז פרוץ המלחמה. בארגון דיווחו על יותר מ־20 חקירות של דליפת סודות.
אבל גם אם השב"כ רגיש מאוד לנושא שמירת הסוד, הוא פועל בתוך מדינה דמוקרטית ואמור להיות כפוף לחוק, לרבות זכויות יסוד אלמנטריות של חשודים. פרשיית ההדלפות של איש המילואים ממחישה בבהירות את האזור הבעייתי והמטריד שהארגון הגיע אליו. בהתנהלותו בפרשה זו שמט השב"כ את הבסיס מתחת לטענות הטובות שיכלו להיות לו.
אין זה סוד שהשב"כ עושה שימוש בכלים אלימים ודורסניים הפוגעים באופן קשה בזכויות חשודים. חקירות בעבירות ביטחון מאפשרות לעובדיו קשת שלמה של אמצעים, משלילת מפגש עם עורך דין ועד להארכת “מעצר ימים" לתקופות ממושכות. בחלק מהמקרים מתבצעות גם “חקירות צורך", המלוות בעינויים.
כל זה הכרח בל יגונה לשמירה על ביטחון המדינה, אבל דמוקרטיה יכולה לסבול אותם כל עוד הארגון מקפיד הקפדה יתרה על שמירת גבולות הגזרה. סיכול טרור כן, עבירות פליליות “רגילות" לא. בעבר, כשהמשטרה ביקשה שהשב"כ יסייע לה במאבק בארגוני פשיעה, הארגון נעמד על רגליו האחוריות והתנגד, ובצדק רב. אם השב"כ יופעל מול משפחות פשע, ההצלחה עלולה לגרות את התיאבון, והציפייה ממנו תהיה להרחיב את פעילותו לסוגים נוספים של פשעים, לרבות שוחד ושחיתות שלטונית. זהו מדרון חלקלק מאוד, כשהסכנה הגדולה ביותר היא מעורבות של השב"כ בפוליטיקה, כפי שהיה בימי איסר הראל בשנות החמישים והשישים.
כאן אנחנו מגיעים לתוכן ההדלפות של איש המילואים בשב"כ. החומרים שהעביר עסקו בשני נושאים שהם בדיוק האזורים המסוכנים של הממשק בין השב"כ לפוליטיקה. הראשון: חומרים שמהם עולה כי התחקירים שהגיש השב"כ על אירועי 7 באוקטובר “מבושלים", ואינם תואמים לחוות דעת פנימיות קודמות של השב"כ, שבהן הוא תמך בנורמליזציה מול חמאס ובהמשך הזרמת הכספים הקטאריים. השני הוא חקירות של השב"כ בנוגע לדפוסים פסולים ולא חוקיים בהתנהלות בן־גביר ואנשיו מול המשטרה. חקירה כזו אמורה להיעשות על ידי מח"ש בליווי היועמ"שית, ולא על ידי השב"כ.
הנושאים הללו אינם קשורים לסיכול טרור, ויש בפרסומם חשיבות ציבורית. המדליף בחר לקחת סיכון אישי תוך ידיעה שהוא עשוי להיתפס ולהיענש, לכן לגיטימי לעצור ולחקור אותו. מאידך, השימוש בכלים דרקוניים מתחום סיכול הטרור, מבטא אובדן עשתונות ואובדן דרך. מניעת מפגש עם עורך דין היא כלי לגיטימי במקרים של חשד לעבירות ביטחון חמורות, למשל כשמדובר בעצור שהוא חלק מהתארגנות טרוריסטית, או כאשר ישנו חשד סביר שעורך הדין ינוצל להעברת מסרים מהעצור לחבריו בחוץ. היא לא לגיטימית בעבירות אחרות.
קמפיין ה"דיפ סטייט" של אנשי ראש הממשלה איננו תמים וכלל, והצורה שבה נתניהו משתלח בשירות משדרת אנטי־ממלכתיות וגובלת בהפקרות, אבל גם השב"כ מבולבל מאד. שוב ושוב הוא מתפתה לעסוק בתחומים שאסור לו להתקרב אליהם. התוצאה העגומה היא שארגון הביון הגדול והמפואר – שבזכות מסירות הנפש של עובדיו מליוני ישראלים יכולים ללכת לישון בלילה בביטחה – הפך לגורם המצוי במחלוקת פוליטית עזה.
השב"כ חייב להיות מחוץ למחלוקת, והדרך לעשות זאת כפולה: החלפת העומד בראשו וכניסה של הארגון לתהליך עמוק של הפקת לקחים בנוגע לגבולות הגזרה של פעילותו. במקביל, מפלגת השלטון צריכה להתחיל לנהוג כמפלגת שלטון ולא כאופוזיציה מופקרת מול ארגוני הליבה הלאומיים.
