הצופה הממוצע של סדרות בתי חולים יודע שהמחלות הבעייתיות ביותר הן אלו שפוגעות במערכת החיסונית. כאשר המחלה פוגעת במערכת שאמורה להגן על הגוף, לחולה יהיה קשה לחיות לאורך זמן. בדומה לגוף האדם, גם למדינות יש "תאי דם לבנים" שאמורים להגן על הגוף, ואחד המרכזיים שבהם הוא מערכת אכיפת החוק. במשך שנים סיפרו לנו שהבעיה הקשה ביותר של ישראל היא "שחיתות שלטונית", ושהדבר החמור ביותר הוא נבחרי ציבור שעושים שימוש בכוח שניתן להם לטובת תועלת אישית. לא ניכנס כרגע לשאלה עד כמה ישראל אכן נגועה בשחיתות ועד כמה מדובר בפליליזציה של הפוליטיקה; נדמה שיש אצלנו מזה ומזה. מה שברור הוא שמול שחיתות שלטונית ישנה מערכת חיסונית בדמות מערכת אכיפת החוק.
אבל מה עושים כשמתברר שהמערכת הזו חולה בעצמה? הסימפטומים הראשונים נראו קלים. עם ישראל קם בבוקר וגילה שלציבורים מסוימים יש אישור גורף, ואפילו סיוע של המשטרה, לחסום צירי תנועה מרכזיים. "אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר", התפייטה היועצת המשפטית לממשלה, זו שעומדת בראש מערך התביעה. נערות בנות 14 שנזרקו למעצר על חסימות כאלה בתקופת הגירוש מגוש קטיף, בחורים שנפתח נגדם תיק פלילי על כמה שניות של דריכה על הכביש, גילו שדין אחד להם ודין אחר למתנגדי הרפורמה המשפטית.
שורת פרשיות מעידה שהבעיה הולכת ומחמירה. ארי רוזנפלד, "הנגד א'", ישב שבועות ארוכים בתא המעצר בתנאים לא תנאים, רק משום שהעז להעביר לדרג המדיני מסמכים בניגוד לרצונו של ראש השב"כ. פעם אחר פעם הורו בתי המשפט לשחררו, אך הפרקליטות והשב"כ נעמדו על הרגליים האחוריות והמציאו "מסוכנות", שבהמשך התאיידה ללא הסבר סביר.
א' נוסף שסבל לאחרונה ממחלתה של מערכת החוק הוא איש שב"כ במילואים שחשוד בהדלפת מסמך לעיתונאי עמית סגל. ההדלפה לא פגעה בביטחון המדינה, רק הביכה את ראש השב"כ. עשרות רבות של הדלפות אירעו במהלך המלחמה, חלקן חמורות ומסוכנות, והן לא זכו לטיפול דומה. אאפשר להתווכח אם הדלפות לתקשורת הן בעיה חמורה או נשמת אפה של הדמוקרטיה, אבל אין ספק שאכיפה בררנית מאפיינת מערכת אכיפת חוק חולה. זו לא רק הבחירה לחקור דווקא את ההדלפה הזו אלא גם האופן שבו החקירה נעשתה – מעצר רגע לפני ליל הסדר, אף שצו המעצר היה מוכן ימים רבים; ומניעת פגישה עם עורך דין – צעד השמור לחשודים במעשי טרור.
בין לבין הספיקו המשטרה והפרקליטות להתעמר ולעצור את העיתונאי צביקה קליין, עורך הג'רוזלם פוסט, בצעד שלא ניתן להסביר אלא כאובססיה של בהרב־מיארה ורונן בר לחקירות פרשת קטאר. מעצר של עיתונאי – צעד שהיו מי שהגדירו ממש לא מזמן כ"סכנה לדמוקרטיה" – בוצע בלי להניד עפעף. עד היום היועמ"שית טרם הסבירה מדוע אישרה את ההתעמרות והמעצר, מה גם שאצל קליין האירוע הסתיים ללא כל האשמה.
החשיפות של איילה חסון על התנהלות המחלקה היהודית בשב"כ מגלות אף הן את המחלה העמוקה של מערכת אכיפת החוק. דרישה לביצוע מעצרים ללא ראיות, בקשות לשלוח נערים ל"תאי מעצר עם עכברים" כשכל חטאם הוא היותם מתיישבים יהודיים ביו"ש, שאולי גם מגדלים חלילה פאות ארוכות. אגב, בכל המקרים הללו בית המשפט, ובכלל זה בית המשפט העליון, שיתף פעולה עם המערכת.
חשוב לומר: הפרשיות חמורות, אבל הן לא סוף הדמוקרטיה כפי שבשמאל היו זועקים במקרה הפוך. רבים בפרקליטות, במשטרה, במח"ש ובשב"כ עושים עבודת קודש, ובוודאי כואב להם לראות כיצד כמה בכירים פוגעים כך במערכת החיסונית של המדינה. את שורת המקרים הללו צריך לראות כסימפטומים של ניצני המחלה במערכת אכיפת החוק. הבעיה היא שכאשר מערכת אכיפת החוק חולה, ובית המשפט מגן על העומדים בראשה, קשה לראות מהיכן תגיע התרופה.
