קטאר היא מדינה שמתמחה בדברים והיפוכם. לא פלא שהיא מיוסדת, כפשוטו ממש, על אוקיסמורון מובהק – LGN, או בכינויו העממי "גז נוזלי". הנסיכות המזערית, חצי משטח ישראל, יושבת על מאגר הגז הגדול בעולם (שחלקו נמצא גם בשטח איראן) והפכה בשנים האחרונות לאלופת "ההנזלה" – תהליך הפיכת הגז הטבעי לנוזל. עזבו רגע את החפירה המדעית, כל מה שאתם צריכים לדעת הוא שאחרי שהגז הופך לנוזל הוא תופס נפח קטן פי 600 (!), מה שהופך אותו לזורם ופנוי להובלות לכל נקודה בגלובוס.
אנחנו רגילים לקרוא למדינות כמו קטאר "נסיכות נפט", אבל האמת היא שבשונה משכניו הסעודים היושבים על עתודות נפט של 267 מיליארד חביות, ושכניו האיראנים היושבים על 209 מיליארד חביות, האמיר הקטארי תמים בן חמד אל־ת’אני נאלץ להסתפק "רק" ב־25 מיליארד חביות. גם למשפחת אל־ת'אני לקח קצת זמן להבין שהם בעצם "נסיכות גז". כשהם השתלטו על האזור בתחילת המאה ה־20, קטאר עוד נחשבה חור מדברי נידח שנודע בעיקר בשליית פנינים ובהיותו נמל בדרך להודו. מציאת הנפט בשנות השלושים שינתה את התמונה, אבל הנשק האמיתי שיש לקטארים הוא הגז הטבעי.
כן, גם לישראל יש מאגרים גדולים כמו תמר ולווייתן, אבל ראוי לציין שני הבדלים קריטיים – הגודל ומצב הצבירה. הגז אצלנו הוא, ובכן, במצב גז. דוחסים אותו בצינורות שמאפשרים להזרים אותו רק למרחקים קצרים, כמו מצרים או ירדן. המצרים השקיעו במתקני הנזלה יקרים, ולכן אם ישראל רוצה למכור גז ליעדים רחוקים יותר, נכון לעכשיו הוא חייב לעבור דרך שכנתנו מדרום שהופכת אותו לנוזל ומעלה אותו על מכליות קירור או אוניות. הקטארים בחצי האי המנותק שלהם, לעומת זאת, מוכרים את הגז שלהם בעיקר לאסיה (75%) ואירופה (20%) ולכן הם חייבים לשנות את מצב הצבירה שלו, ומתמחים גם בהפצה דרך הים.
ויש גם פערי גודל לא בלתי ראויים לציון. אם עתודות הגז הנוכחיות שלנו בישראל הם כ־440 BCM (מיליארד מטר מעוקב), הרי שלקטארים יש פי חמישים או שישים עתודות גז שמסתכמות בכ־24,000 BCM. רק לאיראן ולרוסיה יש עתודות גז גדולות יותר, אבל הקטארים עוקפים אותם במכירות. קטאר נמצאת במקום השלישי בעולם בייצור הגז הנוזלי, אחרי ארצות הברית ואוסטרליה. בשנה האחרונה הם ייצרו 77 מיליון טונות, והם מגדילים את קצב הייצור כמו מטורפים.
בשנה שעברה הכריזה משפחת אל־ת'אני שבכוונתה להכפיל את קצב הנזלת הגז עד לסוף העשור, כך שב־2030 הם יפיקו 142 מיליון טונות של גז נוזלי. החזון הזה יהפוך את הקטארים לשולטים בלא פחות מרבע מאספקת הגז הבינלאומית. כל מי שעיניו בראשו מבין איזו עוצמה מדינית יכולה להשיג מדינה שמגיעה למעמד הזה. בינתיים החזון הזה נתקל בקשיים מסוימים, משום שהלקוחות הגדולים בהודו ובסין התחילו לאחרונה לעשות בעיות עם החתימה ולדרוש מחירים נמוכים יותר ותנאים טובים יותר מאלה שחברת קטאר־אנרג'י מוכנה לתת.
התחום מבוסס על חוזים ארוכי טווח לתקופות של שנים. קטאר, שלא רוצה להיתקע עם גז נוזלי שלא נמכר, שואפת לחתום על חוזים שיבטיחו לה מכירות בכמויות ענק להודו ולסין שנים קדימה, ויבטיחו כסף נזיל שיאפשר להחזיר את ההשקעות האדירות שהיא מבצעת עכשיו כדי להכפיל את קצב ההפקה. אבל הלקוחות מעדיפים דווקא חוזים קצרי טווח, שיאפשרו להם גמישות במקרה של ירידת מחירים מפתיעה ברחבי העולם. בינתיים בכל אופן לא נראה שהמשברון הזה מאיים על הקטארים יותר מדי. צרות של עשירים.
נדבך מרכזי נוסף בכלכלת קטאר ובמדיניות שלה בכלל, הוא היכולת לסחור עם כולם. כידוע, לקטארים אין בעיה לסייע לארגוני הטרור המתועבים בעולם ובמקביל לארח את בסיס פיקוד המרכז האמריקני, לעשות עסקים עם הרוסים ועם אויביהם במקביל, ותמיד להיות בעמדת תיווך שהופכת לעמדה עסקית מאפשרת. ככה בדיוק תעשיית הגז הקטארית רותמת לטובתה את ההתפתחויות בעולם הרחב.
למשל, פלישת רוסיה לאוקראינה בשנת 2022 חוללה משבר אנרגיה באירופה, שחלקים גדולים ממנה היו תלויים בגז רוסי שהפסיק להגיע. האירופים חיפשו בדחיפות חלופה, כמעט התחננו, והיו מוכנים לשלם הרבה מאוד. מי היה שם לקצור את הרווח? קטאר, כמובן. היא גם הגדילה עוד קצת את קשריה עם מדינות מובילות כמו בריטניה וגרמניה, ואת התלות שלהן בה.
גם מלחמת הסחר בין ארה"ב לסין, שמגיעה לשיא מסוים בימים אלה, מנווטת על ידי הקטארים לטובת הארנק. סין, כידוע לכול, היא ענק מתפתח ומלא תיאבון שרק יגבר בשנים הבאות. היא זקוקה לכמויות אדירות של גז נוזלי, ומתברר ש־6% ממנו מיובאים מארה"ב, יצרנית הגז המובילה בעולם. כל זה עומד כנראה להשתנות לאחר שהסינים, במסגרת מאבק המכסים שלהם עם דונלד טראמפ, העלו את המכס על ייבוא גז נוזלי אמריקני. זה הופך את העסק ללא־משתלם לחברות הסיניות. אז למי פונים? כבר הבנתם. בסוף כל משפט שאתם קוראים בעיתון יושב ערבי ממשפחת אל־ת'אני ופותח ארנק.
אפילו מדינת ישראל כמעט ייבאה גז נוזלי מקטאר אי־אז בשנת 1996. כותרת ב"גלובס" שפורסמה שנה אחרי רצח רבין דיווחה כי "קטאר ממתינה לתשובה סופית מישראל בנושא פרויקט ייבוא הגז הטבעי מהנסיכות". גורם קטארי בכיר שוחח אז עם כתבת הערוץ והסביר לה שהם מודעים לכך שמשרד התשתיות בירושלים מתעדף ייבוא גז דווקא ממצרים של חוסני מובארק באמצעות צינור. כמעט שלושה עשורים אחר כך, צינור הגז בין ישראל למצרים זורם בכיוון ההפוך. השבוע קבעה ועדה של משרד האנרגיה שהייצוא יימשך עד 2048, ואילו יחסי ישראל־קטאר עדיין לא מוגדרים עד הסוף על התפר שבין עסקים למדינאות, והארנק העמוק של האמיר הקטארי עומד במרכז סערה ציבורית.
לא לעולם חוסן
חשוב לשים לב שמקור עוצמתה של קטאר עלול גם להיות זה שיביא למפלתה. לפי כל ההערכות, הביקוש לגז טבעי צפוי לגדול עוד הרבה בשנים הבאות. הניסוי של מדינות אירופה עם מעבר מהיר לאנרגיות מתחדשות הסתיים רע מבחינתן, והן נסו בבהלה היישר לזרועותיו של הגז הטבעי. אבל לא לעולם חוסן. ייתכן שמתישהו יתגלו מקורות אנרגיה ירוקים וזולים יותר, ומכרה הזהב של החבורה הזאת יהפוך לגושי אסדות צפים ותו לא. התלות הכמעט מוחלטת של הקטארים בגז הטבעי מעוררת תקווה, או חשש, שיום אחד הם יתעוררו ויגלו שחלום הגז נגוז.
האמיר אל־ת’אני ומשפחתו הם הראשונים שמבינים את זה. הם מבינים שכדי לשרוד לטווח הארוך הם חייבים לבסס מקורות צמיחה שאינם קשורים בנפט, גז, דשנים, מכליות וכיוצא באלה. זו הסיבה שבית המלוכה השקיע ומשקיע מיליארדים באימפריה התקשורתית של אל־ג'זירה ובקשרים עם כל המדינות בעולם. הקטארים ראו היטב כיצד רוסיה ואיראן, שנהנות מעתודות גז גדולות יותר, נאלצות למכור פחות בגלל סנקציות בינלאומיות, והסיקו מסקנות. במקביל הם שיחדו את מי שצריך כדי לארח את המונדיאל לפני שלוש שנים, בתקווה להפוך גם ליעד תיירותי ומרכז עסקים מושך, תקווה שבינתיים לא הפכה למציאות.
עכשיו הם מנסים בכל כוחם להפוך את דוחא למרכז הייטק בינלאומי. לשכנים מדובאי זה הצליח, ועכשיו גם הקטארים חולמים על אנשי טכנולוגיה ועסקים שיקבעו את בירתם כבסיס. לצורך זה נרתמה קרן העושר מהגדולות בעולם – רשות ההשקעות הקטארית. מה עושים עם כל הרווחים מהגז ומהנפט? ובכן, בשנת 2005 הקימו שליטי קטאר קרן שחולשת כיום על יותר מחצי טריליון דולר. הם השקיעו בכל דבר שזז בעולם המערבי, ממועדוני כדורגל באירופה וכדורסל ב־NBA, דרך חברות אופנה נחשבות ונמל התעופה של לונדון, ועד סטארטאפים ישראליים.
בית המלוכה מבין שכדי לשרוד הוא חייב לגוון את מקורות הצמיחה. הקטארים ראו כיצד רוסיה ואיראן, עם עתודות גז גדולות יותר, נאלצות למכור פחות בגלל הסנקציות
בחודשים האחרונים הקצתה קרן העושר הקטארית סכומי עתק כדי לפתות חברות הון־סיכון לקבוע את משכנן בדוחא. בתוך כמה חודשים הם שפכו מימון נדיב על שש חברות פיננסיות מעמק הסיליקון בארצות הברית, והשפיעו עליהן לפתוח משרדים בבירה הקטארית. המחשבה מאחורי המהלך היא שאם הכסף הגדול שמאחורי תעשיית ההייטק העולמית יישב בדוחא, זה ימשוך אליה חברות טכנולוגיה ופיננסים שייצרו ערך כלכלי בעבור קטאר, ויסייעו לה לגוון את הכלכלה שלה ולהפחית את התלות העצומה בתעשיית הדלקים המאובנים.
מנהל הכספים של קרן העושר הקטארית התראיין לפני כמה שבועות ל"פייננשל טיימס" וסיפר כיצד דחה עסקה עם אחת החברות לאחר שהמנכ"ל האמריקני ביקש לנהל אותה כשהוא על הקו בין טקסס לקטאר. לקטארים זה לא מספיק, הם רוצים את האנשים אצלם. "אם החברות הללו רוצות להתרחב למזרח התיכון, היינו פורסים את השטיח האדום ואומרים 'שקול את דוחא כבחירה'".
שונאי קטאר, ויש רבים מאוד כאלה, אוהבים לתאר את הנסיכות הזאת כ"משפחת פשע שבמקרה התיישבה על מאגר עצום של גז". יש בתיאור הזה הרבה אמת, שאת טעמה המר טעמנו כולנו בשנה וחצי האחרונות. אבל לא מומלץ להקל בהם ראש. מאז שנות התשעים, האמיר ומשפחתו פועלים לפי תוכנית סדורה מאוד כדי להוכיח לכולם שהם כאן כדי להישאר גם הרבה אחרי שהגז הנוזלי יפסיק להיות רלוונטי. מי שרוצה לעצור אותם חייב להבין לעומק את האינטרס הכלכלי של המדינה האוקסימורונית הזאת.
