הדיון על החלטת ראש הממשלה לפטר את ראש השב"כ מוביל לדיון עומק ביסודות מדע המדינה. המתנגדים טוענים כי רונן בר מחויב בנאמנות לציבור ולעם, לא לראש הממשלה, וכי הנאמנות לראש הממשלה מחויבת בתחום המקצועי, לא בתחום האישי.
הריבון במדינה דמוקרטית הוא אכן העם ולו נתונה נאמנותו של ראש השב"כ, אלא שמעשית מדובר בנאמנות מופשטת, שכן מי שמייצג את העם הוא הריבון הנבחר. ממילא, הנאמנות המצופה כלפיו – במיוחד מצד מי שנושא בתפקיד רגיש ביותר – היא קונקרטית.
בין יזם בנייה למהנדס בניין קיימת זיקת נאמנות. במתחים העלולים להיווצר ביניהם, הנאמנות של מהנדס הבנייה היא קודם כול לנוסחאות החישוב המקצועיות. את המודל הזה מנסים להחיל על מערכת היחסים שבין ראש ממשלה לראש השב"כ, כמו גם על מערכת היחסים שבין ממשלה ליועץ המשפטי שלה. אלא שמדובר בהטעיה. כמות הברזל ליציקת גג היא סוגיה מקצועית נטולת השקפת עולם. הסוגיות העומדות לדיון בתחומי מדיניות הממשלה שונות במהותן, שכן הממד המקצועי שלהן מעורב בשיקולי הערכה שזורים בהשקפת עולם.
לאורך כל דרכו המנהיגותית היו לבן־גוריון חילוקי דעות עקרוניים עם מומחים מקצועיים. כך, לדוגמה, הסביר למטה הכללי בראשית מלחמת העצמאות: "הפוסקים בכל דבר לא יהיו המומחים אלא נציגים ציביליים של העם. לא המומחה קובע אם לעשות מלחמה או לא. לא המומחה יחליט אם להגן על הנגב או לא".
בהבינו את המתחים הללו, בן־גוריון הציב את המושג "ממלכתיות" כמצפן המבטא נאמנות לחזון־על לאומי, שנצחיותו מציבה אותו מעל החוק והמשפט, והוא שמכוון את החלטות המנהיג ומשרתי הציבור.
אנשי המאבק להשלטת דמוקרטיה־ליברלית גייסו את מושג הממלכתיות, תוך ריקונו מהתוכן הקריטי של נאמנות משותפת לחזון לאומי. בגרסתו החדה, המושג הזה תובע ממשרתי ציבור נאמנות לחוק ללא הטיה פוליטית, תוך התנהלות מתונה ומנומסת. הממלכתיות לפי בן־גוריון תובעת ממשרת הציבור הרבה מעבר לזה: "עובדי המדינה יעצבו למעשה דמות המשטר. לא החוק אלא הביצוע הוא הקובע", כתב ב־1953. "הייעוד ההיסטורי המיוחד של מדינת ישראל לא סגי לו בחוק מתוקן ובפקידות נאמנה". לא שרירות לב שמציבה את משרת המדינה מעל החוק, אלא נאמנות ממלכתית למצפן חזון לאומי.
בעיצומה של מלחמת העצמאות פיטר בן־גוריון את ישראל גלילי מתפקיד הרמ"א – ראש המפקדה הארצית של ההגנה. ההחלטה הייתה שנויה במחלוקת, אך שירתה אותו בהשגת שליטה ישירה על הפעלת הצבא. באותה נחרצות הביא ב־1963 לפיטוריו המפתיעים של יד ימינו איסר הראל, שפעל בהצלחה רבה למעלה מעשור, כממונה על פעילות המוסד והשב"כ. ההחלטה נבעה כנראה ממחלוקת עקרונית בסוגיית הטיפול בעבודת המדענים הגרמנים בפיתוח אמצעי לחימה במצרים. ההחלטה עוררה מחלוקת פוליטית, אך לרגע לא עברה לבירור משפטי.
הבעיה בעת הזו היא שליבת החזון הלאומי של עם ישראל הוטלה בעשורים האחרונים אל מחלוקת הנראית כבלתי ניתנת לגישור ואיננה מאפשרת להגיע להסכמה מובהקת אודות מהו החזון הלאומי. בהיעדר תשתית כזו, הדמוקרטיה מסתמכת על הכוח שניתן לממשלה נבחרת בכוח הרוב שבחר בה. על סמכות זו עמד בן־גוריון עוד לפני הקמת המדינה, בוועידת מפא"י ב־1943: "כשהדעות נחלקות מכריע הרוב, ודעת הרוב מחייבת גם את המיעוט, אם כי הוא המיעוט בטוח בצדקתו. על יסוד דמוקרטי זה קיימת ההסתדרות הציונית, הסתדרות העובדים, המפלגה, הקיבוץ. ואם מערערים יסוד זה – משמידים את הקרקע שאנו עומדים עליה. שלילת זכות הרוב להכריע היא שלילת קיום הכלל… הסתלקות מהכרעת הרוב כשהרוב מצביע נגדך – זוהי דרך הרת סכנות העלולה לפוצץ כל אחדות בתוכנו".
בדברים אלה סימן מקים המדינה את הנתיב הממלכתי לבירור מחלוקת המשסעת את החברה הישראלית. כשראש השב"כ טוען כי הוא פועל למילוי חובתו להגנה על הדמוקרטיה הישראלית מתוקף חוק השב"כ, מתעוררת השאלה לאיזה תפיסת דמוקרטיה הוא מכוון את פעולתו; שכן יש יותר מדרך אחת לקיים דמוקרטיה יעילה.בן־גוריון בחר באופן מעמיק ושיטתי בדרך אחרת, מותאמת לאתגריה הייחודיים של ישראל. בהשראת מושג הממלכתיות של בן־גוריון, הגנה על החלטת ראש הממשלה לפטר את ראש השב"כ היא בשעה זו הגנה על הדמוקרטיה הישראלית.
