פורים הוא אחד החגים האהובים במסורת היהודית; החג "אשר לא יסוף מזרעם", גם אם וכאשר כל שאר החגים יתבטלו. ילדים אוהבים אותו בגלל התחפושות; מבוגרים אוהבים אותו בגלל סיפור המגילה, שבה הסיפור היהודי ההיסטורי לבש מסכה, ובמקום למלא את התפקיד הנצחי של היהודי הנרדף, הפסיבי, הכנוע, הנרצח והמעונה – הופכים היהודים לרגע היסטורי קצר להיות מי ששולטים בשונאיהם, ואת הטבח שתכננו שונאי ישראל מבצעים היהודים בהם.
במשך אלפיים שנות גלות היה סיפור המגילה מושא של כמיהה וגעגועים, ללא יכולת מימוש. ואם העזו פעם היהודים להשיב מלחמה לאויביהם, כמו במרד הגטאות בשואה, הם שילמו על כך בריבית דריבית. החזרה לריבונות יהודית אִפשרה ליהודים לא רק להגן על עצמם, אלא גם להפוך את הנקמה לדפוס אפשרי, אולי אפילו קבוע. לא במקרה מעשה הנקמה היהודי הבולט ביותר מאז קום המדינה – הטבח שביצע ד"ר ברוך גולדשטיין במתפללים המוסלמים במערת המכפלה – אירע בפורים.
יצר הנקמה אנושי וטבעי, וממילא גם הנקמה היא מעשה שאפשר להבינו בקלות. במובן עמוק, מעשי הנקמה היהודיים של ימינו נעשים במעין פעולת תגמול על ההיסטוריה היהודית כולה. כשנוקמים יהודיים נחקרים או מתראיינים, אחד הטיעונים שהם מבטאים להצדקתם הוא ההשוואה לגלות: מה, אנחנו בגלות שנשתוק על רצח יהודים? הזעם האיום של אחרי 7 באוקטובר לא נבע רק מחומרת המעשים עצמם, אלא גם מכך שזו הפעם הראשונה שמעשה טבח עצום כזה נעשה במדינת ישראל הריבונית.
אבל בעומקם של דברים, מעשה הנקמה הוא עצמו מעשה בעל אופי גלותי. במדינה ריבונית, רק לריבון מוקנית הזכות להפעיל כוח; אחרת, לא בריבונות מדובר אלא בחברה של מיליציות ואנרכיזם. אך בעיקר, ריבונות פירושה כוח, וכוח חייב לבוא עם אחריות – אחריות לכלל התושבים הנמצאים תחת ריבונותך, ואחריות לעתיד היחסים של המדינה עם עמי האזור והעולם. לא במקרה נקמת היהודים בפרס התקיימה דווקא בתנאי גלות, ורק כאשר היהודים יכלו לעשותה כשהם מתחבאים מאחורי גבו של המלך.
לעומת זאת, כששמעון ולוי מארגנים נקמה באנשי שכם, יעקב נחרד. אלה אומנם לא תנאי ריבונות, אבל הוא כבר חש אחריות לעתיד היחסים עם עמי הסביבה, ויודע שמעשה נקמה אחד, מוצדק ככל שיהיה, יכול לעורר סכנה גדולה בטווח הארוך. לא במקרה שמעון ולוי מודרים בסופו של דבר מקבלת נחלה: שבט לוי משודרג למעמד עובדי המקדש, ושמעון מקבל מעין אוטונומיה בתוך נחלת יהודה. המסר ברור: מי שפועל מתוך יצר נקמה, לא יכול לקבל אחריות ריבונית.
זאת אחת מבעיות העומק הקשות ביותר של החברה הישראלית: עברנו מגלות לריבונות בלי להפנים את עומק המהפך. אנחנו פועלים בתנאי הריבונות כאילו הייתה בסך הכול עוד שטעטל, רק עם צבא של מעצמה אזורית. ריבונות אמורה לשנות את כל תפיסת עולמנו – בתחום התורני, המדיני, וכמובן גם בשאלת יחסנו לכוח.
מונח המפתח הוא אחריות. יש לנו כמובן הזכות, שלא הייתה לנו בגולה, להגן על עצמנו ולפעול להרתעת אויבינו. אבל צריכה להיות לנו גם ההבנה שכוח מטבעו מועד להשחית את בעליו, ולזכור גם שכמו במקרה יעקב ואנשי שכם, ריבונות פירושה גם שאין יותר מעשי פגע וברח. אם ברצוננו להתקיים לאורך זמן באזור הקשה והעוין הזה, צריך כמובן להרתיע את האויבים, אבל גם לדאוג לכך שלא ניתפס בעיניהם כאויבי נצח, וכאנשים שעושים מעשים שאין להם כפרה.
רבים מרגישים כיום שאחרי מה שעוללו לנו אנשי חמאס ועוזריהם ב־7 באוקטובר, אין עוד צורך בהגבלות עצמיות על תגובתנו. אבל האמת היא שאין סימטריה בין העמים, משתי סיבות. הרצחנות הערבית והמוסלמית באה לידי ביטוי גם פנימה ופוגעת אנושות גם בחברה המוסלמית עצמה. לא היינו רוצים שזאת תהיה מנת חלקנו. שנית, ההבדל במעמד הבינלאומי: אין מי שיערער על קיומו של עולם ערבי ומוסלמי באזורנו. על קיומה של ישראל, לעומת זאת, גם אחרי 160 שנות ציונות, יש עדיין מערערים רבים. לא כדאי שמעשי נקמה יסכנו עוד יותר את מעמדנו.
