הדמוקרטיה תלויה ביציבות, אך מה קורה כשהיציבות הזו מתפוגגת? הבחירות האחרונות בגרמניה נתנו תשובה ברורה: הסדר הליברלי הישן נמצא במשבר. בזמן שה-CDU בהובלת פרידריך מרץ הפכה למפלגה הגדולה במדינה והיא מיועדת להחליף את שלטון ה-SPD, הסיפור האמיתי הוא עלייתה הדרמטית של המפלגה הימנית-קיצונית AfD, שהפכה לכוח הפוליטי השני בגודלו במדינה, וזכתה בלמעלה מ-20% מהקולות.
המעבר הימני של גרמניה הוא חלק מדפוס רחב יותר ברחבי אירופה. בעוד מפלגות הממסד מאבדות מכוחן, כוחות הימין הלאומיים הולכים ומתחזקים. מדינות רבות חוות תסכול גובר בקרב אזרחים החשים שהאליטות הפוליטיות אינן מייצגות אותם. הצעדים שאזרחי גרמניה דורשים – הקשחת מדיניות ההגירה, הגברת הריבונות הלאומית והידוק השליטה הכלכלית – משקפים דחייה נרחבת של הממסד הפוליטי.
כידוע, הדמוקרטיה הליברלית נשענת על מעמד ביניים חזק ויציב. כאשר אזרחים מרגישים ביטחון כלכלי, הם נוטים לתמוך במרכז הפוליטי. אך יסודות אלו החלו להתפורר. הגלובליזציה רוקנה את התעשייה הגרמנית, מלחמת אוקראינה החריפה את התלות האנרגטית, והשכר הריאלי נשחק בעוד שהמיסים עולים. כל אלה הובילו לתחושת חוסר אמון גוברת.
אין מדובר רק במשבר כלכלי. זהו גם משבר תרבותי וזהותי. מדיניות ההגירה שהונהגה בעשורים האחרונים יצרה קהילות מקבילות בתוך גרמניה, חלקן מתנכרות לערכי החברה המערבית. הפערים בין אוכלוסיות חדשות לוותיקות אינם רק כלכליים – אלא גם אידיאולוגיים. עבור רבים, הצבעה למפלגות כמו ה-AfD אינה רק מחאה פוליטית אלא מאבק הישרדותי על עתידה של גרמניה.
אחד הגורמים המרכזיים לעליית ה-AfD הוא ההתנגדות הגוברת במדינה למה שנתפס כהגירה בלתי מרוסנת. במשך שנים, גרמניה אימצה מדיניות של הכנסת מהגרים ממדינות מוסלמיות רבות, אך שילובם בחברה לא תמיד הצליח. במקרים רבים, נוצרו קהילות מקבילות שאינן מקבלות את ערכי החברה הגרמנית. לכך נוסף גם החשש מאלימות אסלאמית קיצונית – החל מפיגועי טרור שבוצעו על ידי מהגרים ועד לאירועים של אלימות פלילית בערים הגדולות. בעוד שהממסד הפוליטי התאמץ לטאטא את הבעיה, עבור רבים, ה-AfD נתפסת ככוח הפוליטי היחיד שמוכן לקרוא לדברים בשמם ולדרוש פתרונות ברורים.
אך מעבר למשבר הזהות והתרבות, מדובר גם במשבר של ממשל על-לאומי מול מדינות ריבוניות. האיחוד האירופי, שבתחילת דרכו נחשב למנגנון של יציבות ושגשוג, הפך בעיני רבים לבלם בירוקרטי כבד, חסר יכולת לקבל החלטות נחרצות בזמנים של משבר. הסרבול המוסדי, הצורך בקונצנזוס בין 27 מדינות, והעדפת רטוריקה דיפלומטית על פני עשייה – הביאו את מעמדו של האיחוד אל עברי פי פחת.
בעידן של תחרות גיאופוליטית גוברת המעצמות הגדולות פועלות במהירות וללא עיכובים: סין מקדמת סדר יום ללא הפרעה, רוסיה מפעילה כוח צבאי, וארצות הברית נוקטת גישה פרגמטית יותר – מדינות כמו גרמניה אינן יכולות להרשות לעצמן להמשיך להיסחף עם המנגנון האירופי חסר השיניים.
מצביעי ה-AfD, כמו רבים מתומכי המפלגות הלאומיות באירופה, רואים בהשבת הריבונות הלאומית כלי הכרחי להצלת כלכלת גרמניה, שמירת הזהות התרבותית שלה, וחיזוק ביטחונה. לפי תפיסתם, רק באמצעות שליטה עצמאית במדיניות הכלכלית, ההגירה והביטחון, ניתן להוציא את גרמניה מהשקיעה ולמנוע את דעיכתה תחת משטר ביורוקרטי איטי וחסר מעוף.
לפיכך, הצלחת המפלגה אינה חזרה לעבר, אלא מאבק הישרדותי. תוצאות הבחירות הן לא אירוע חריג – אלא סימן אזהרה. הצלחת ה-AfD אינה עוד אירוע שולי, היא עדות לשינוי פוליטי עמוק ברחבי אירופה. השאלה הגדולה היא האם הדמוקרטיה הליברלית מסוגלת להסתגל ולהמשיך להתקיים, או שהיא כבר נחלת העבר?
