יום השנה העשירי להסתלקותו של אורי אורבך, עומד בסימן געגועים לדמותו הנדירה, לכישוריו, אך גם בסימן ויכוח ברנז'אי מסוים על המהפכה התקשורתית שניסה לחולל: הצליחה או לא? במקום לחוות פה את עניות דעתי בנדון, או לנסות לנחש מה אורי היה אומר, אני מעדיף לצלול לריאיון בענייני תקשורת שקיימתי איתו כאן ב־2005 לרגל צאת ספרו "מעבר להרי החדשות". עשרים שנה חלפו מאז, ובכל זאת מצאתי בריאיון תשובות גם לשאלות עכשוויות בנושא הטעון הזה: תקשורת, דתיים ועיתונאים בכלל.
בספר ההוא תוארה ממלכה מכורה לחדשות ולתקשורת, ממלכת הרי החדשות, שבראשה עומד המלך פיפס הראשון. 98 אחוז מאזרחיה היו מנויים על שישה עיתונים לפחות, ו־85 אחוז קיבלו דיווחים גם באמצעות אינפוזיה ואמצעים פולשניים אחרים. רק הנסיכה שירלי לא התעניינה באקטואליה, ומכל קצווי תבל נהרו מרַפאים שונים ומשונים כדי להחזירה למוטב, לשווא.
האם הספר החדש שלך נועד לגמול אנשים מחדשות, שאלתי. אורי השיב: "אני לא מציע שאנשים יפסיקו לצרוך חדשות ויעסקו רק בשירה. הרי אני עצמי חסיד גדול של חדשות. אני גם לא כופר בזכות של התקשורת לקבוע סדר יום, אך בהחלט מאמין בזכות – ואפילו בחובה – של גורמים נוספים להציע סדר יום אחר. במצב הנוכחי יש כניעה מוחלטת של הציבור לסדר היום שמכתיבה לו התקשורת".
הריאיון הכיל את תמצית הביוגרפיה המקצועית של המחבר: בעודו רוכש השכלה תורנית על־תיכונית בישיבת ההסדר בקריית־שמונה, שלח את ידו גם בכתיבה (עלון זרעים, ביטאון במחנה וכו') בעידודו של ראש הישיבה, הרב צפניה דרורי. ישראל הראל, צייד כישרונות הכתיבה של הימין הדתי, עלה על עקבותיו וגייס אותו לנקודה. מערכת החינוך הפסידה מורה טוב, כתבתי ב־2005, אבל התקשורת הימנית עשתה את עסקת חייה.
את הפריצה לתקשורת הכללית עשה באמצע שנות התשעים, כשהוזמן להתארח על בסיס קבוע בתוכנית הבוקר של דליה יאירי ברשת ב'. בהמשך התגלגל לגל"צ. "כמו כל בן מיעוטים, אני סוכן כפול", הוא נאנח. "בתקשורת אני מייצג את הדתיים, ואצל הדתיים אני מייצג את התקשורת. לפעמים זה קצת מעיק".
איזה סוג של ביקורת אתה מקבל מהמאזינים?
"רוב הביקורת באה מצד ימין. אנשים אומרים לי ש'אתה יותר מדי עדין איתם, עם השמאלנים'. אבל כמובן יש גם הרבה תשבחות. חלק מהדתיים עדיין מאושרים מכך שיש דוס ימני ליד המיקרופון. סוף סוף מישהו מייצג אותנו".
בטח גם שואלים אותך שוב ושוב מדוע אין לך תוכנית שאתה מגיש לבד ברדיו. למה אתה צריך תמיד משגיח כשרות שמאלני?
"ההתרסה הזאת נגועה בדמגוגיה, כי הרי התוכנית מושתתת על ויכוח, וממש לא בא לי להתווכח עם עצמי. וחוץ מזה, לא מעניין אותי להגיש את יומן הבוקר. מצד שני, מותר לתהות בקול גדול מדוע אין בכל תוכניות הבוקר המרכזיות ברדיו הממלכתי מגיש אובייקטיבי שהוא ימני. אני מאמין שזה ישתנה בהדרגה, ולא רחוק היום שבו יהיו בתקשורת עוד אנשים אובייקטיביים לטובתנו".
מהו סוד ההצלחה בתוכניות מהסוג הזה ובכלל בתקשורת?
"צריך ברק, צריך חוש הומור, צריך להגיד דברים המתקבלים על הדעת וצריך שתהיה התאמה בין השותפים לתוכנית. וכמובן סייעתא דשמיא, אם כבר אנחנו מקפידים על קרדיטים".
וסוד הכישלון?
"הכי מסוכן זה להיות פתטי. זו הסכנה האורבת לכל כותב בעיתונות, ובדרך כלל הוא האחרון שיודע מזה".
באופן בלתי נמנע דיברנו גם על השפעת המאמר "הטובים לתקשורת" מ־1988, שהיה כבר אז חצי מיתולוגי, ובו נקרא הנוער הדתי להתגייס בהמוניו לעיתונות ולא רק לצנחנים. "בשנים האחרונות יש שינוי דרמטי לטובה", טען אורי. "אתה שומע היום את הדעה הימנית יותר מכפי ששמעת בעבר, שומע קולות אחרים, וזה בהחלט מפחיד את הגוורדיה התקשורתית הישנה. אני לא חושב שזה בזכות המאמר שלי, בוא לא ניסחף. הכול היה מתרחש גם בלעדיו. הקמת ערוץ 7, בית הספר 'מעלה', עיתון הילדים 'אותיות' ו'נקודה' עצמו, תרמו את שלהם בלי שום קשר לאותו מאמר. עיקר תפקידו היה להגיד שעיתונות איננה עיסוק פסול. המאמר בא בזמן הנכון ושימש קול לתהליכים שהחלו לבעבע בסמיכות זמנים".
בתוקף עיסוקיך הרדיופוניים והאחרים, אתה כבר מכיר את התקשורת היכרות אינטימית. מה באמת היחס שם בין ימין לשמאל?
"אצל הפובליציסטים ובעלי הטורים המצב לא רע. היחס שם הוא 40:60 לטובת השמאל. מבחינת הכתבים והעורכים בתקשורת החילונית, אני מעריך זאת ביחס של 20:80 לטובת השמאל והליברלים. גם תבניות העריכה הן ברובן הגדול ליברליות־שמאליות, כך שהיכולת לבטא עמדה ימנית־שמרנית מובהקת מוגבלת יותר".
האם העובדה שיש התנתקות לא אומרת שהפובליציסטים והעיתונאים הימנים, ובכללם שנינו, נכשלו כישלון חרוץ?
"כמו שאמרו חכמינו, לא עליך המלאכה לגמור, מה גם שהתקשורת אינה כוח יחיד במגרש ההשפעות. יש גם אמריקה ויש ערבים ויש תיאטרון ויש מוזיקה. אנחנו עושים מה שאפשר".
