גם מי שמאוד רצה להתעלם מההאשטג #לאהתלוננתי, שנפוץ בשבוע האחרון ברשתות החברתיות – המקבילה העברית להאשטג #WhyIDidntReport – היה מתקשה לעשות זאת. גל של סיפורים על תקיפות והטרדות מיניות – מהקשות ביותר ועד לקלות ביותר – שטף את הרשת. ההאשטג שיובא מארה"ב, התפשט על רקע הדרישה של טראמפ לדעת מדוע כריסטין בלייזי־פורד, שהתלוננה נגד השופט ברט קוואנו, המועמד של הנשיא לתפקיד בית המשפט העליון, לא דיווחה על התקיפה המינית שלו נגדה כבר לפני שנים.
טראמפ שאמר בתחילה כי בלייזי פורד נראית לו "אישה בסדר גמור" וכי עדותה אמינה בעיניו, שינה טקטיקה ועבר למתקפה בסגנון נמוך, כמו שרק הוא יודע, ככל הנראה בעקבות החלטת ועדת המשפט של הסנאט, לדחות את ההצבעה במליאה בשבוע כדי לאפשר חקירת FBI של הטענות לתקיפה מינית.
לקול צחוקם של תומכיו בעצרת במיסיסיפי, לעג דונלד טראמפ, נשיא ארה"ב (להזכירו), למתלוננת. הא הא הא. היא לא זוכרת. והא הא הא איך היא הגיעה לשם והא הא הא כמה בירות היא שתתה. האיש החזק בעולם, עומד ומנסה לקעקע ולרוקן מתוכן את עדותה של בלייזי פורד. על רקע מופע הסטנדאפ הזה כמעט מיותר להסביר למה נשים לא מתלוננות.
אבל למה לדבר רק על הדוד הגדול מאמריקה, הניצנים לטראמפיזם הנצו גם בארץ, במהלך התכנית של ענת דוידוב וינון מגל ברדיו FM103. דוידוב חשפה לראשונה בחייה שנאנסה על ידי גבר שהיה מבוגר ממנה בעשרים שנה. אך במקום שהחבר למיקרופון מגל יצליח להקשיב לרגע אחד לווידוי הכואב ולהגיד 'נורא ואיום שהיית צריכה לעבור דבר מזעזע שכזה', הוא הגיב בחוסר סבלנות בצקצוקי "נו, נו" ו"אוקיי". בהמשך הגדיל לעשות כשהחליט לחשוף שגם לו קרה דבר דומה: אישה רדפה אחריו ולמרות העובדה שהוא לא רצה בה, התרצה לה לבסוף. אכן, מראות קשים יונית. ייאמר לזכותו של מגל שיום למחרת ניסה להתנצל על חוסר הקשב והאמפתיה שלו, אבל גם ההתנצלות הזו נכנסה לנתיב ההתנצחות שמאל־ימין־דתיים־חילוניים ונחבטה ללא יכולת קום. אף שלא היה בכך חדש, זה היה מייאש מאוד.
איתנות סלעית
אך אל ימהר הייאוש לחלחל גם לליבכם. הנה, כשירות לציבור מטעם עצמי אגיש לכם את פינת הנחמה שלי בתוך הגל העכור הזה, הגל השני של תנועת ה־#ME_TOO, שממנו נשבה לפחות עבורי, רוח אחרת. ניר גונטז', עיתונאי 'הארץ', חשף כי בצעירותו הותקף מינית על ידי אדם שמשמש בתפקיד בכיר כיום במשרד לביטחון פנים. לכאורה.
בריאיון ברשת ב' לקרן נויבך הוא דיבר בצורה מאד צלולה, שונה מכל מה ששמעתי עד היום מצד נפגעי עבירות מין. "הדבר קרה. אני יודע את זה. לא משנה מה יגידו, לא משנה גם אם המקרה יגיע לבית המשפט והוא יפסוק לרעתי. גם אם יוטל עליי קנס. לא אכפת לי. הדבר קרה. לא משנה הכחשתו של הבכיר, לא מוטרד מאיומו על תביעת דיבה, הדבר קרה. אף אחד, גם לא טוקבקיסטים ששולחים הודעות מלאות מכל רוע הארץ לא יערערו אותי. הדבר קרה. לא משנה אם אני לא זוכר את פרטי פרטיו של המקרה, שום דבר לא יכול לשנות את העובדה הפשוטה שהדבר קרה. לא אכפת לי שום דבר. זה מה שקרה" אמר וכל־כך צדק.
הקשבתי לריאיון הזה של גונטז' כמה פעמים. ניסיתי להבין מה לכד את תשומת ליבי. מה אני רוצה ללמוד ממנו. אניח פה כמה שאלות ששאלתי את עצמי – האם יש עוד הרבה נשים וגברים כאלו, רק עם יכולת התנסחות טובה פחות משל עיתונאי ותיק כגונטז'? האם עמידותו קשורה קשר בל יינתק לכך שהוא עיתונאי – מקצוע שבו אתה חשוף לביקורת תדיר? האם דווקא המגדר של גונטז' משחק פה תפקיד, ועמדתו שוות הנפש לכל הרוחות שינסו להזיז אותו ממקומו קשורה לכך שהוא גבר? האם הוא יכול לשדר איתנות סלעית כזו בגלל שגם היום נשים כפלח אוכלוסייה הן פגיעות יותר? ויוכיחו מחקרים שמראים כיצד נשים סופגות ברשת אלימות מילולית רבה יותר מגברים. כך או אחרת, הייתי רוצה לספח את העמידות הזו עמוק לתוככי המאבק הפמיניסטי.
זה נכון, אנחנו זוכות לחיות בעידן שבו אנחנו משנות את כללי המשחק. אבל צריך לזכור שעדיין הרבה פעמים המשחק יכול להיות מלוכלך ולהדיף ריח רע. מלוכלך כמו תגובות איומות שנשים וגברים עלולים לספוג בעקבות בחירתם להתלונן או סתם לחשוף את סיפוריהם.
יש פה כמה סוגיות שמעוררות דילמה אמיתית. מצד אחד נשמעים איומים בתביעת דיבה שמנסים להשתיק סיפורים כאלו, מצד שני אסור לנו לוותר על זכותו של כל אדם להגן על שמו הטוב. מצד אחד הכרה בכוחן המוגבל של מערכות המשפט והמשטרה – הצדק והריפוי וההכרה בפגיעות לא תמיד יכולים להגיע משם, "לספר סיפור ולחכות לאישור של המערכות, זו טעות כי אתה עשוי לחטוף" אמר גונטז', ופה יש מקום של תיקון ותמיכה שהחברה יכולה להעניק. אולם מצד שני, צריכה להיות גם הכרה בכוחן הפרוע לעיתים של הרשתות החברתיות, וצריכה להיות אחריות חברתית בשימוש בכלים האלו.
לכריסטין בלייזי פורד הייתי ממליצה לשמוע את הריאיון הזה של גונטז'. להזכיר לעצמה שלמרות שבסופו של דבר אושר מינויי של ברט קוואנו לבית המשפט העליון, האקט הזה לא מבטל את הדברים שהיא אמרה. היא סיפרה את סיפורה קבל עם ועולם. שום דבר לא ישנה את זה. 
