תגובת חמאס לתוכניתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לפנות את רצועת עזה מתושביה לא הפתיעה איש: "אנו מגנים בחריפות את הצהרות טראמפ בדבר כיבוש אמריקני של רצועת עזה וגירוש תושביה. אנו והעם הפלסטיני לא נאפשר לשום מדינה בעולם להטיל כיבוש על אדמתנו, ששוחררה בנהרות של דם".
המשכו של הכרוז עבר למחוזות השעשוע והביזאר: "אנחנו קוראים לטראמפ לחזור בו מההצהרות הבלתי אחראיות, המנוגדות לדין הבינלאומי". אכן, ארגון טרור בזוי שהתפאר בטבח נורא באזרחים חפים מפשע מטיף לנשיא המעצמה המערבית החזקה בעולם על חובתו לציית לכללי המשפט הבינלאומי.
הצביעות הזאת מתאפשרת בזכות אופיו של המשפט הבינלאומי ושל המשפט בכלל. מטרת החוק והמשפט היא להגביל ולהסדיר את פעולותיהם של בני אדם, יחידים וקבוצות. ככל שמערכת משפטית מתפתחת, היא מגבילה יותר ויותר את הכפופים לה. כך, באופן אבסורדי, היא מסייעת למי שרואים את עצמם משוחררים מתביעותיה.
בעולם האידיאלי שחזו הוגי דיני המלחמה של המשפט הבינלאומי, מלחמות מתנהלות בין צדדים הכפופים כולם למערכת דינים אחת, שנועדה לתחם את גבולות הלחימה ולהגן על אוכלוסייה בלתי מעורבת. אילו התממש החזון הזה, היה זה אולי צעד בדרך לימות המשיח, שבהם לא יישא גוי אל גוי חרב. דא עקא, בעולם האמיתי מאבקים מזוינים נערכים תכופות בין צד שכפוף למשפט הבינלאומי ההומניטרי ולדיני המלחמה ובין צד שאינו מחויב להם, ועושה בהם רק שימוש מניפולטיבי.
לא צריך להיות מומחה גדול לדיני המלחמה כדי לדעת שמתקפת חמאס, והטבח הנורא שערכו מחבלי הארגון בקשישים ובתינוקות, בילדים ובמבוגרים, בגברים ובנשים, היו פשעים איומים. אלא שחמאס מעולם לא שאל את עצמו מה עמדת המשפט הבינלאומי בעניין. הוא נזכר במערכת החוקים הזאת רק כשהיא מסייעת לו במלחמתו נגדנו.
המשפט הבינלאומי מתפתח בעיקר בהיכלות השן האקדמיים, הרחק מזירות הקרב. רבים מהפרופסורים שעוסקים בו ומייצרים כתיבה אקדמית ענפה על האמנות הכלולות בו והוראותיהן לא ראו שדה קרב מימיהם. חלקם תושבי מדינות שכבר שנים לא היו מעורבות בסכסוך מזוין. האקלים האינטלקטואלי שלהם מושפע הרבה יותר מאווירה פציפיסטית ומתיאוריות פוסט־קולוניאליות מאשר מהמצוקות הביטחוניות של מדינות כמו ישראל. תעשייה שלמה של כתבי עת, ימי עיון וספרי מחקר פועלת כולה להטלת עוד ועוד מגבלות על כוחות לוחמים שהמשפט הבינלאומי הוא נר לרגליהם.
בזכות כל אותם בעלי כוונות טובות – וחוקרי המשפט העוסקים בנושא הם באמת כאלה – הופך המשפט הבינלאומי לכלי נשק בארסנל של מי שאינם מחויבים לו.
הדוגמה העזתית מאלפת: בסמינר אקדמי או באולם בית המשפט קל לדבר על חובתו של צבא לאפשר העברת סיוע הומניטרי לאוכלוסייה האזרחית, או על האיסור שמטילים דיני הלחימה על העברה כפויה של אוכלוסייה אזרחית – טרנספר בלעז. אך מי מרוויח מהרחבת הגדרות האיסור על העברת אוכלוסין: התושבים העזתים שלא היו מעורבים בלחימה, או מחבלי חמאס המעוניינים לעשות בהם שימוש כני ערובה?
אם המערב הדמוקרטי חפץ חיים, הוא חייב להוביל שינוי בכללי המפתח של משפט המלחמה. אם לא כן, הוא עלול לגלות שהם יהפכו ל"עקב אכילס" של עוצמתו המדינית והצבאית. דווקא עכשיו, כשמדינות רבות במערב חשות לראשונה זה שנים מהו איום צבאי, עשויה להיות שעת רצון לכך.
כשנשיאי בית המשפט העליון מרוויחים פי שניים מראשי הממשלה, ומשכורות שופטי השלום עוקפות בגדול את משכורות השרים – המסקנה המתבקשת היא שהרשות השופטת היא גם רשות־העל
