זה טור השתפכות מוחלט. אולי אצטער עליו בעתיד, אולי יצטטו אותו נגדי בעוד יומיים, אולי אני מסנוור מאהבה ולא יכול לשמור על פרופורציות. אבל אתם יודעים מה אומרים, ככה זה גבר מאוהב. ד"ר זמרי, שקוראת את הטור בעמידה ליד שולחן פינת האוכל, בטוחה שהנה: סוף־סוף, אחרי תקופה לא קצרה, יותם השכיל לכתוב טור על כמה הוא אוהב אותי. אז זהו מאמי, אוהב אותך מלאנתלפים אבל מצאתי מישהו מבוגר יותר, נאה פחות ועם אנגלית טובה פחות משלך, וקוראים לו דונלד. אני מאוהב.
בדרך כלל הציפייה שלנו מנשיאים אמריקנים היא שהם יבינו את הנרטיב שלנו. השבוע דונלד טראמפ ישב מול שולחן עץ המהגוני שלו – או שזה לא מהגוני. לא יודע, מבחינתי כל עץ מבריק ויפה הוא מהגוני – ולקח עט נשיאותי, החמיא לעט כנהוג, ואז אמר: "תסתכלו על השפיץ של העט הזה, ותסתכלו על השולחן הגדול הזה. זה הגודל של ישראל ביחס למזרח התיכון". אני נשבע לכם, כמעט דמעתי. יש כל כך הרבה כוח בלשמוע פתאום אמת אחרי כל כך הרבה שנים של שקר. פתאום בא הדונלד הזה, והוא מאמץ את הנרטיב שלנו עד כדי כך שבא לי שישראלים יאמצו את הנרטיב שלו – במיוחד אלה שכבר שנים מנסים למכור לנו שחלוקת הארץ היא הפתרון היחיד.
אחזור כאן על טענתי הלא קונספירטיבית כלל. לממשל ביידן יש חלק גדול בטבח 7 באוקטובר. לא ברצון של אויבנו לפגוע בנו, אלא בהבנה שזה הזמן לממש את הפנטזיה הרצחנית שלהם. במשך שנה שלמה, שנת הרפורמה, סירב ג'ו ביידן בהפגנתיות לפגוש את ראש ממשלת ישראל. בגלל ויכוח לגיטימי על עילת הסבירות ובחירת השופטים החליט הממשל האמריקני המופקר לצעוק לכל העולם שאנחנו כבר לא כאלה ידידים טובים. האויב ראה, הבין ופעל. והממשל העוין פגע בנו במשך כל המלחמה, בעיכוב משלוחי נשק, בתמיכה באויב ובנרטיב כולו. אף אחד שם לא לקח עט ביד והבין את הגודל שלו מול שולחן מהגוני. להפך, בשעתנו הקשה ביותר בחר הממשל הביידני בנייטרליות מופקרת, לא בינינו ובין הפלסטינים אלא בין האמת לשקר, בין הטוב לרע. ואז הגיע טראמפ.
גם את החטופים שלנו הפקיר ממשל ביידן האהוב כל כך בתקשורת המיינסטרים שלנו. אין לי צל צילו של ספק שאילו קרה טבח 7 באוקטובר בימי טראמפ (והוא לא היה קורה), החטופים כבר היו בבית וחמאס כבר לא היה. אבל ביידן? הוא קבר את החטופים באמצעות הנייטרליות שלו.
המשפט "אשרי אדם מפחד תמיד" מתרוצץ פה לא מעט בתקופה האחרונה. נדמה שאפילו הימין נדבק בפסימיות: "הוא יכפה עלינו מדינה פלסטינית! הוא לא ייתן לנו לחזור להילחם!". החשש לגיטימי, חטפנו לא מעט מהלומות מנשיאים אמריקנים, אבל מי שצפה במסיבת העיתונאים של טראמפ לא היה יכול לא להתרגש. ראש ממשלת ישראל עמד לצד נשיא ארה"ב ולא ממש היה ברור מי מהם אוהב יותר את ישראל. העיתונאים המשיכו בשאלות הישנות, אבל בפעם הראשונה התשובות היו חדשות. הגירת פלסטינים, השמדת חמאס, שותפות אמיתית. אז נכון, אשרי אדם מפחד תמיד, אבל גם אשרי אדם שיודע להעריך נשיא שמשתמש בעט כדי להסביר את הנרטיב שלו, ולא רק כדי לחתום על אמברגו נשק.
ההזדמנות הג'ינג'ית
בשלב מסוים במסיבת העיתונאים חששתי לשלומם של העיתונאים הישראלים בחדר. כבר שבועות הם מסבירים לנו שטראמפ ילחץ על נתניהו להקים מדינה פלסטינית, ולא ייתן לנו לחזור ללחימה, ושהוא שונא את נתניהו ושהוא יתנקם בו, ועוד כל מיני קשקושים. מי שצרך את תקשורת המיינסטרים הישראלית היה בטוח שנתניהו עומד לפגוש בוושינגטון את נסראללה. אז לא, הוא פגש ידיד, ולא מהסוג של ג'ו. במקום לשמוע את משק כנפי ההיסטוריה, התקשורת הישראלית שמעה את משק כנפי ההיסטריה. אולי כי לראשונה, נשיא ארה"ב מוגדר ברוב אולפני הטלוויזיה הישראלית בתור "משיחי ומסוכן".
העיתונאים המשיכו בשאלות הישנות, אבל בפעם הראשונה התשובות היו חדשות. הגירת פלסטינים, השמדת חמאס, שותפות אמיתית
לתקשורת שלנו יש נטייה להציג את טראמפ כגחמתי ולא רציני. אבל מיום ליום מתברר שהוא רציני יותר מכולם. האנשים הלא רציניים הם אלה שטענו השבוע שרעיון הגירת הפלסטינים הוא לא מציאותי. אלה אותם האנשים שכבר חמישים שנה מדברים על "פתרון שתי המדינות" כדרך לשלום. אני לא חושב שמיליון וחצי פלסטינים יכולים להגר כבר מחר בבוקר, אבל הג'ינג'י המשוגע התחיל בנקודה מציאותית יותר מכל נשיאי ה"שתי מדינות" שהיו פה קודם.
ועכשיו, בגרות, מצד כולם. תומכי גיוס החרדים, אנשי פיטורי היועמ"שית, אנשי הרפורמה המשפטית. הכול חשוב, חשוב מאוד. אבל פוליטיקה היא גם ניצול הזדמנויות, ויש פה הזדמנות שהיא בגדר ניסיון א־לוהי, ואין מעמידים ממשלה בניסיון שהיא לא יכולה לעמוד בו. את השנתיים שנותרו לממשלה הזאת חייבים לנצל עד הקצה. ייתכן שהטראמפ הבא עוד לא נולד, והטראמפ הזה די מבוגר. קחו אוויר, תנשמו, ותבינו: אין שום דבר ששווה לפספס בשבילו את ההזדמנות הג'ינג'ית הזאת. חוץ מאחת, כמובן: השמדת שלטון חמאס. וגם בזה טראמפ מיושר איתנו.
למאיר אריאל יש משפט אלמותי: "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה". אז זכרו: בתחילת כל משפט ששמעתם השבוע באנגלית יושב חי"רניק, או שריונר, או לוחם הנדסה קרבית או טייס שהפציץ מלמעלה. במו ידיהם והדי־9 שלהם הם הביאו אותנו אל סף ההיסטוריה. תודה מעומק הלב, זה שלכם.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
