אח, איזה ימים. אני נע ממפגש עם רומי בבית החולים, לג'אם עם אביתר דוד בכיכר החטופים, לדירה של מור קורנגולד (אח של טל שוהם שעדיין חטוף בעזה). יש דיסוננס בין החטופים לשבים, דיסוננס שגדל מאוד בשנה האחרונה. לשמחתי, לאור ההחלטה (היהודית כל כך) להיכנס לעסקה, הדיסוננס מצטמצם מיום ליום.
מור ואני יכולנו רק לדמיין את אחים שלנו חוזרים. עכשיו אנחנו יכולים באמת להרגיש את זה מגיע. אני חוויתי את זה ביום ראשון שעבר כשאחותי אשכרה חזרה, ומור (אמן) הולך לחוות את זה בשבועות הקרובים, כשאחיו יחזור בע"ה. כמו מור יש עוד חברות, חברים ומכרים מהמלחמה הזו, שנלחמים בעשרים אצבעות, חדורי מטרה, יום ולילה כבר כמעט 500 יום, ולא מוכנים לוותר עד שבן המשפחה שלהם יחזור.
בבוקר שמחת תורה, כשפגע בעם ישראל הברק המכאיב כל כך של חמאס, בתוך ים התחושות הרגשתי מחובק מאוד מעם ישראל. קולות הקריעה והחנק שפקדו אותנו בחודשים שלפני המלחמה כמעט לא נשמעו. הרגשתי עטוף מכל קצוות העם. "שום דבר לא יכול עלינו", חשבתי.
עם הזמן החיבוק נחלש, מטבע הדברים. זה מכאיב, אבל זו האינרציה, זה העולם. כמו בקורונה, הכול עובר. המשק צריך לעבוד, ילדים צריכים ללכת לבית הספר, אנשים צריכים לחיות חיים רגילים כדי לשמור על שפיות. ולא נשכח את מאות אלפי המילואימניקים שמקריבים את חייהם ושמים את משפחותיהם בצד.
טבעי שיש במדינה שלל דעות מגוונות, רובן המוחץ לגיטימיות. מטבע הדברים תמיד יהיו מחלוקות, מזוטות ועד סוגיות ליבה. אני רוצה להחזיר אותנו ל־7 באוקטובר, היום שבו הונח לפני עם ישראל הקונפליקט השטני שנשאר איתנו עד היום. מתוך תחושת התבוסה והנזק שספגנו בבוקר שמחת תורה, היה ברור לכולם, ללא הבדל פוליטי, שיש לגבות מחמאס מחיר שאינו משתווה למחירים שגבינו בעבר.
מה הלאה? מה עושים? השמדת חמאס כמובן. יש נרצחים. יש פצועים. אבל יש גם נעדרים. מה למען השם עושים עם הנעדרים? ביניהם יש חטופים! ראינו סרטוני אימה של סבתות, ילדים, חיילים ונשים שנלקחים בשבי, כאילו אנחנו מדינת עולם שלישי.
הדבר הראשון שחשוב להזכיר כשניגשים לדבר על הסוגיות האלה הוא שהכול לגיטימי. בסדר לטעון שהעסקה עם החמאס בנובמבר וגם זו שמתקיימת בימים אלו הן עסקאות לא טובות. זה בסדר, ואין קשר לשמאל וימין. זה לא רלוונטי.
אני לדוגמה מצביע ימין, אבל מכאיב לי לשמוע שמדברים על "מחיר", כי אני לא חושב שלאחותי צריך להיות "מחיר" על הראש. אני לא מבין בניהול מו"מ עם האויב ולעולם לא אוכל להיכנס לראשו של השטן. אבל אני חושב שהדילמה לעד תהיה מה המחיר הכי פחות גרוע שנשלם, כי כשחוטפים לנו אזרחים או חיילים אנחנו יודעים מה יהיה אזור החיוג של המחיר שנשלם כדי להחזירם. לא נוכל לברוח מזה. לא נוכל לעשות 250 מבצעים מיוחדים להחזרת חטופים. האויב לומד אותנו ממבצע למבצע, והסיכון גדול. בחלק הצלחנו, בחלק כשלנו. טובים ככל שנהיה, זה ייקח לנו שנים וההצלחה תהיה בסיכון גבוה.
חבר אמר לי: כשאני רוצה להיכנס לראש שלכם, בני משפחות החטופים, אני מתנתק ממה שאני מכיר, וחושב: מה אם זאת הייתה אשתי, הילדה שלי, אחי. אם מסתכלים עליהם כעוד פרצוף, כפוסטר או כמחיר מלחמה, זה לא באמת פוגש את המציאות האמיתית.
בזמן שאתם קוראים את הטור הזה יש עוד עשרות יהודים (ולא יהודים) שנמצאים בתוך צינוקים מטונפים או חדרים מפויחים, אוכלים רבעי פיתות, שותים מי מלח, ומתפללים לראות את בני משפחותיהם נאבקים על החזרתם, כדי שיוכלו לשמוע את המחבל קורא להם להתארגן לחזור הביתה. תחשבו מה עובר עליהם כשהם שומעים אותנו או את המנהיגים אומרים ברדיו ובטלוויזיה ש"העסקה מופקרת", "אסור לנו להצביע לעסקה כזו", "זה לא שווה את זה". מה הם יחשבו? שוויתרנו עליהם?
מה יעשו המשפחות? איזו השלמה תהיה למשפחות כשיקיריהן נרקבים אצל האויב או קבורים בחצרות האויב לנצח? לשם מה אנו נלחמים? בוודאי גם בשביל זה. אנחנו עם הנצח, מתגברים על כל משבר. מחזיקים חזק אלפי שנים. מתרחקים ומתאחדים. מכוונים רחוק, אבל מסתכלים קרוב. כולם מכירים את כולם. בואו נשמור על זה ככה.
רומי חזרה. רומי תהיה בסדר. רומי בשיקום. רומי לא תוכל להשתקם כשאחיה ואחיותיה עדיין שם. רומי, אני, ולדעתי גם כל עם ישראל לא יוכל להשתקם אם אנשינו יישארו שם.
