ביום שבו חזרו החטופות הראשונות הייתי אמור לעבוד. קמתי בבוקר כרגיל ושתיתי קפה כרגיל ואכלתי חביתה וירקות כרגיל, ופתחתי את המחשב כרגיל, כאילו שזה סתם עוד יום בחיים הרגילים שלי. אבל ברגע שניסיתי להתחיל לעבוד, הבנתי שאין לי סיכוי. זה יום שבלתי אפשרי לעבוד בו. לשלוח הודעות. לעלות לפגישות זום ממוקדות. לכתוב ולערוך, זה יום שבלתי אפשרי לעשות בו כלום.
את הפסקת האש הזו, עם עסקת החטופים הזו, אני לא מבין. אני בלי קשר לא מבין כלום במלחמה הזאת. מאז שבעה באוקטובר אני בן אדם אבוד. הזהות הפוליטית שלי אבודה, והזהות הלאומית שלי אבודה, וכל היחס שלי לקונסטרוקציה הזו ששמה מדינת ישראל מוטל בספק. בגדול, אני בן אדם חרדתי ושבור לב שמחכה שהסערה הזו תסתיים. אבל את העסקה הזאת אני באמת באמת לא מבין. איך ייתכן שאחרי כל כך הרבה חודשים ממשלת ישראל משחררת רק שלושים ושלושה חטופים. מה עם השאר. איך זה קרה לנו. מה אני מפספס. ואני מבין שיש לחץ אמריקני. ואני מבין שהחמאסניקים בצד השני הם אנשים עקשנים ורעים. אבל עדיין. כל כך הרבה חודשים של מערכה צבאית. טראמפ בשלטון. חמאס בקרשים. מדינת ישראל חזקה מאי פעם וככה זה נגמר. איך זה ייתכן.
אז עשיתי טעות, ובבוקר שבו התחילה הפסקת האש כתבתי פוסט בפייסבוק. כתבתי שאני לא מבין את העסקה הזאת. כתבתי שאני מרגיש שאני מפספס משהו. ומהר מאוד מלא אנשים התחילו להגיב לי. חצי מהם האשימו את המפגינים בעסקה הגרועה שקיבלנו ("זה המחיר של בכל מחיר", "הפגנות מעלות מחירים" וכו'), וחצי מהמגיבים האשימו את הממשלה ואת העומד בראשה באותה עסקה בדיוק ("יש בו נרקיסיסט ששבה את כולנו בשבי", "בגלל שהמחריב המפקיר נאחז בכיסאו" וכו'), ואני הבנתי ששוב המציאות היא רק תירוץ עבור כולנו להוכיח לעצמנו שאנחנו צודקים. הביביסטים מאשימים את הקפלניסטים שמאשימים את הביביסטים שמאשימים את הקפלניסטים דזבין אבא בתרי זוזי.
ככה שרפתי יום שלם. קראתי כתבות. ופוסטים. וציוצים. עברתי על כל הכתבות שאי פעם נכתבו על רומי ודורון ואמילי האהובות, ורק התפללתי שהכול יעבור בשלום, וספרתי את הדקות, ובשעה חמש בערך הייתי בבית עם הילדים והבנתי שזה קורה, אז הפעלתי בטלפון שידור חי כזה, של החדשות, ושמתי אוזנייה אחת באוזן, ובדיוק כשהכנסתי את האוזנייה לאוזן שמעתי את הכתב מדווח – "זהו, ברגע זה אפשר רשמית לדווח – רומי, דורון ואמילי עברו עכשיו מידי הצלב האדום לכוחות הצבא הישראלי, והן עושות את דרכן אל המשפחות שלהן". וכשהכתב אמר את זה התיישבתי על הרצפה במטבח והתחלתי לבכות, וחיה ונח קלטו אותי בשנייה, הם חשבו שמשהו רע קרה לי, הם חשבו שאני עצוב, אבל אני אמרתי להם, אני בסדר, אני שמח, זה בכי טוב.
אחר כך התחילו להגיע התמונות והסרטונים. קודם הגיעו סרטוני זוועה, של המוני עזתים, מקיפים את הטנדרים המתועבים של החמאס, מנסים להגיע לחטופות, וכולם מוטרפים, וכולם צועקים, וכולם אנשים קטנים שצורחים שא־לוהים הוא גדול, ומחבלי החמאס שומרים על החטופות מפני ההמון המשולהב, כמה גרוע ונחשל חבל הארץ המקולל הזה, איזה זכות קיום יש למקום שבו מחבלים שומרים על צעירות חטופות מפני ההמון. ושלוש הבנות, בתוך הרעש וההמולה, שלוש נשים צעירות, בבגדים צבעוניים, יוצאות מטנדר אחד ועוברות לג'יפ אחר. צועדות במהירות בתוך ים של מחבלים רוצחים עלובי נפש חסרי לב, וחוזרות הביתה. לאמא. אחרי שנה ושלושה חודשים. מי היה מאמין.
ולאט לאט, משעה לשעה, התמונות האיומות מעזה המשוקצת התחלפו בתמונות נפלאות ומרגשות. רומי ואמא שלה יושבות על ספה, מחובקות, רומי נשענת אחורה, והרגליים שלה מונחות על אמא שלה, והיא מחייכת חיוך רחב ונדיב. ודורון ואמא שלה מתחבקות. היא עדיין עם הבגד הוורוד שאיתו יצאה מעזה. ואמא של דורון מכסה את הפנים. מסתירה את הדמעות מהצלמים. ואמא של אמילי מחבקת את אמילי על ספה. והיד של אמילי חבושה. היא איבדה שתי אצבעות בטבח הנורא. והיא כזאת קולית. רואים עליה שהיא קולית. אבינו שבשמיים, איזו תקופה משונה וכואבת לחיות בה. איזה חיים.
המלחמה הזו תסתיים יום אחד. יום אחד נוכל לדבר על התקופה הזו בלשון עבר. יום אחד הפסיק יהפוך לנקודה. אבל בינתיים אנחנו כאן, במעוק המחניק של ימי עסקת החטופים. וכמו שאמרתי, אני לא מבין את העסקה הזאת. אני לא מבין כלום על כלום. יש אנשים שמבינים הכול. יש אנשים שמאשימים את הממשלה, את ארצות הברית, את התקשורת או את המפגינים. נו ברור, הכי נוח להאשים. הכי נוח להיות צודק כשכולם כל כך טועים. אבל אני לא מבין כלום. אני רק כואב את המחירים של העסקה הזו. אני כואב את התמונות של החמאסניקים על הטנדרים עם הנשקים והסרטים הירוקים. ובו בזמן אני כל כך שמח על כל חטופה וחטוף שחוזרים הביתה. על כל נערה שמתחבקת עם אמא שלה אחרי שנה ושלושה חודשים. איייי, אני שמח על הזכות שניתנה לי לשבת על הרצפה במטבח ולבכות בכי תמרורים. אל תדאגו זה בכי טוב. ברוך מתיר אסורים.
