ראש הממשלה לוי אשכול היה אומר: "אני מתפשר ומתפשר, עד שאני משיג מה שאני רוצה". זה עבד, כמובן, רק משום שהוא מראש רצה פתרונות מתונים. פעם שאלו אותו: "איך זה שאתה, הפשרן הגדול, לא מצליח למצוא מכנה משותף עם בן־גוריון?" אשכול השיב: "דווקא יש לנו משהו משותף: אני לא יודע מה בן־גוריון רוצה, וגם הוא לא יודע מה הוא רוצה". ולמרות זאת, אשכול ניסה להתפשר אף איתו, כי ידע שיש ערך גם לניסיונות פשרה שאינם מבשילים מיד. כך אני חש לגבי הצעת הפשרה בנוגע לרפורמה במשפט, שמובילים יריב לוין, גדעון סער ואבות שכולים מימין ומשמאל.
מבקרים נבונים ציינו שלהצעה הזו יש גם חסרונות, שצריך יהיה לתקן. ראשית, היא מעניקה משקל כבד לאופוזיציה, בלי קשר לגודלה. במקרה של ממשלת אחדות רחבה, שלוש מפלגות ערביות שבאופוזיציה יקבלו משקל לא פרופורציונלי בוועדה למינוי שופטים. שנית, במקרה של מחלוקת מתמשכת, הצעת הפשרה קובעת מנגנון של מינוי אחד לכל צד, בלי זכות וטו לצד השני; זה עלול לעודד את שני הצדדים לבחור דווקא את המועמדים הקיצוניים ביותר, כדי שיהיו משקל נגד ליריביהם. מן הסתם יש בהצעה הזו עוד חסרונות; ובכל זאת היא פורצת דרך. לא בזכות איזה חידוש משפטי גאוני שיפתור את כל בעיותינו, אלא משום שהיא מכירה בצורך בפשרה, ובכך שאפשר להשיג אותה, בלי קושי ענייני ניכר. הרבה קשיים פסיכולוגיים נערמים בפני הפשרה הזו, אך מרחב המחלוקת האמיתי בשאלות החשובות הוא מצומצם מאוד. בניגוד למה שחושבים רבים משני הצדדים, אין כמעט יהודים בישראל שרוצים לוותר על האופי היהודי של המדינה, או על אופייה הדמוקרטי. אז על מה אנחנו בעצם נאבקים?
אני מודה שלקח לי זמן להבין עד כמה חיונית כאן פשרה. כאשר הציג לוין את הרפורמה שלו – שבפני עצמה הייתה מצוינת – חשבתי שאין טעם לדון בפשרה, כי ממילא המשפטנים הקיצוניים וחסידיהם לא יסכימו לשום פשרה כזו. היום אני חושב שגם בלי הסכמתם המפורשת, עדיף לקדם הצעת פשרה מאשר שינוי כולל. הרב יעקב ריישר, בעל "שבות יעקב", כתב שהמילה העברית "פשרה" באה מלשון מים פושרים: לא חם, לא קר – פושר. במובן מסוים, כל פשרה היא כמובן ויתור; אך במובן אחר, אף אחד מאיתנו לא ירצה להתקלח במים קפואים, וגם לא במים רותחים. כל מה שנשאר הוא להתווכח על כמה מעלות לפה או לשם.
מבחינתי, עצם העובדה שלוין מציב פשרה נדיבה במרכז הדיון הציבורי היא החשובה כאן. המהלך הזה יכול לסייע לעקור מן השורש את התפיסה המסולפת וההרסנית של הקיום הלאומי שלנו כדרבי, שבו אין דבר חשוב יותר מאשר לנצח את השכן־היריב. המאמן האגדי ביל שנקלי אמר פעם שניצחון הוא לא הדבר הכי חשוב בכדורגל – הוא הדבר היחיד. אם כך, הגיע הזמן שחיינו הציבוריים יפסיקו להיראות כמו כדורגל. ברור שהוויכוחים שלנו נובעים ממחלוקות אמיתיות בנוגע לערכים ולאמונות. אבל בשלב מסוים נדמה שהתוכן הפך להיות משני לעצם המחלוקת; שהמוטיבציה "לנצח את השמאלנים" – ובגרסתה ההפוכה, "לנצח את הביביסטים" – הפכה לכוח המניע העיקרי. ובכן, אני מצהיר שזה לא מעניין אותי. יש לי עמדות ברורות, שחלקן לא מוצאות חן בעיני אנשי השמאל. אבל אין לי שום עניין לנצח אותם. אם הם ירגישו מנצחים – לא איפגע; אם כולנו נרגיש מנצחים – בכלל נרוויח.
המוטיבציה "לנצח את השמאלנים" או "לנצח את הביביסטים" – הפכה לכוח המניע העיקרי. ובכן, אני מצהיר שיש לי עמדות ברורות, שחלקן לא מוצאות חן בעיני אנשי השמאל. אבל אין לי שום עניין לנצח אותם
רוב גדול של חברי הכנסת מן האופוזיציה הגיבו בצינה ליוזמת לוין־סער. התגובה הזו אינה מאכזבת, אך רק משום שכאשר אין ציפיות – אין גם אכזבות. כדרכם של פוליטיקאים, הח"כים מביטים כאן לאחור בחשש, לראות מה יאמרו מצביעיהם: איך הם יגיבו לניסיון לגזול מהם את הדרבי שלהם, כולל הקטטה המסורתית ביציעים. יש כאלו שאכן מגיבים בזעף על כל ניסיון לפשרה ולהידברות. לפני ארבע שנים ראיינה יונית לוי את נתניהו ריאיון נוקב, אך הקהל שלה היה מאוכזב: לדעתם, היא לא הכניסה לו מספיק. עמית סגל אמר אז ששונאי נתניהו לא רצו שאלות קשות: הם רצו שיונית תשבור את המאפרה על הראש שלו. יש אנשים שמצליחים להיגמל מעישון; אנחנו צריכים להיגמל ביחד מההרגל להטיח מאפרות בראשים.
motzas;.navon@gmail.com
