לאחרונה הלכה לעולמה ז'אנט נחמיה, ניצולת אושוויץ האחרונה מהקהילה היהודית של יאנינה (או יואנינה). הדברים שאספר כאן מבוססים על מה ששמעתי מאימי מריה (מריקה) קמנופולוס, אשר הייתה חברה כאחות לגב' נחמיה. בחייהן ובמותן לא נפרדו: שתי החברות מתו בהפרש של שבוע. אתאר כאן את האופן שבו משפחה נוצרית, המשפחה שלי, הייתה מחוברת בזמנים קשים, לפני ואחרי השואה, לשתי משפחות יהודיות בקהילה הקטנה של יאנינה.
סיפורנו מתחיל בשנות העשרים של המאה הקודמת. באותה תקופה נישאה כריסולה גיאכני, שמוצאה מהעיר ביטולה בצפון מקדוניה, לניקולאוס לאמאריס, רועה צאן מהכפר סיראקו הסמוך ליאנינה. שני צעירים אלה הביאו לעולם שלושה ילדים: דימיטריס (טאקי), אליזבט (בולה) ומריה (מריקה), הלא היא אימי.
ניקולאוס לאמאריס, סבי, הפך לנהג מונית והחזיק במונית הראשונה בעיר יאנינה, מכונית מדגם ביואיק, בשותפות עם אדם אחר. החיים הנחיתו מהלומה קשה על סבתי כריסולה: בעלה נפטר, ובגיל 26 היא נותרה אלמנה עם שלושה יתומים. השותף של סבי טרף את חלקה ברכוש המשותף, והשאיר את סבתי האלמנה עם שלושת היתומים חסרי כול. האלמנה, חסרת אונים לחלוטין, מצאה מחסה בשכונה הענייה ביותר ביאנינה באותה תקופה: אובריאיקה, השכונה היהודית. היא שיכנה את שלושת הילדים היתומים בצריף שבקושי הכיל אותם.
היהודים בשכונה, שגם הם היו עניים מאוד, למדו על סיפורה של האלמנה הנוצרייה ולא נותרו אדישים. הם נקטו מיד פעולה לעזרתה. בין השאר הם צבעו בהתנדבות את ביתה בלבן – אמצעי בסיסי להגנה מפני עובש ושחפת שהיו נפוצים באותה תקופה. זה לא היה הכול: בשעות הבוקרשמרו השכנים היהודים על הפעוטות היתומים, שוב בחינם, כך שהאלמנה תוכל לעבוד כתופרת. אחרת, היא לא הייתה יכולה להאכיל את ילדיה. בכל בוקר הייתה באה חברה יהודייה של סבתי האלמנה, דופקת על החלון ואומרת: "כריסולה, את מכינה את ה'פיקרוזומי' שנשתה יחד?" פיקרוזומי היה קפה יווני מר מאוד.
וכך נמשכו החיים, עד שהגיעה החשכה.
צריף דל של אהבה
ב־25 במרץ 1944, יום העצמאות היווני, עם עלות השחר, הוצאו יהודי יאנינה ממיטותיהם ומחייהם השלווים, והועמסו על משאיות ורכבות אל שערי הגיהינום. אימי, ילדה קטנה באותה תקופה, סיפרה לי כיצד צפתה מהחלון וראתה את חברתה, ילדה בת שש, נלקחת על ידי הגרמנים; מאז היא לא ראתה אותה עוד. נערה יהודייה בת 14 הייתה מאוהבת בסתר בדוד שלי טאקיס, בן 17 באותה תקופה. כמתבגרת ביישנית היא לא העזה לספר לו על אהבתה. רק כאשר הם נלקחו אל המשאית למחנות, היא אזרה אומץ וביטאה את אהבתה הסודית. הילדה היהודייה ברחה מהשורה, תוך סיכון במכות ואפילו רצח, רצה לעבר דודי, נתנה לו את השמיכה היחידה שלה, ואמרה לו "טאקי, זו השמיכה שלי. אני נותנת לך אותה. אם אחזור, תחזיר לי אותה". הנערה האומללה לא חזרה לעולם.
כאשר היהודים שנותרו לפליטה חזרו ליאנינה, ניתנה לסבתי האלמנה ההזדמנות לגמול טובה ליהודים. היא עשתה זאת למשפחה יהודית שהכירה ושעזרה לה בעבר. באותה תקופה, רוב הבתים היהודיים ביאנינה סבלו מנזק נורא. כמה בתים אוישו שלא כדין על ידי משפחות נוצריות, ואחרים היו זקוקים לשיפוץ ותיקונים. כריסולה, יחד עם שלושת יתומיה, אירחה בצריף הדל שלה תינוקת יהודייה ואימה, עד שביתם יתוקן וייצבע וניתן יהיה לגור בו. הצריף של האלמנה היה אולי קטן ועני, אבל הוא סיפק אהבה וחום בשיעור בלתי פרופורציונלי לגודלו.
שתי המשפחות, היהודית והנוצרית, חיו יחד עד שהחורף חלף, הצבע התייבש, וטאליס, בעלה של האישה היהודייה ז'אנט נחמיה, חזר ממלחמת האזרחים. טאליס (ישראל טסיטוס), תמך מצידו באלמנה הנוצרית וביתומיה: כאשר קנה סל מזון למשפחתו, הוא היה מניח סל נוסף מאחורי הדלת של סבתי האלמנה.
ז'אנט נחמיה נפטרה לאחרונה אבל זכתה לראות נכדים ונינים. בתה של ז'אנט, התינוקת הקטנה נינטה, הפכה לאחת מחברותיה של אמי מריקה קמנופולו, בתה של סבתי האלמנה.
זהו סיפורה של ידידות איתנה בין משפחה יהודית למשפחה נוצרית ביאנינה. ידידות שנמשכה כמעט מאה שנה, ושעוצמתה כשל בטון מזוין ששום רעל אנטישמי לא יוכל לפרוץ.
ראש עיר יהודי
לאחר שובם של היהודים ליאנינה, למשפחה שלי הייתה הזכות להתחבר למשפחה יהודית פגועה נוספת: משפחתם של יצחק ושריקה ברחוריטיס. אני קורא להם דוד יצחק ודודה שריקה, אף שהם לא באמת דודים, משום שחייתי לצידם שנות ילדות יפות ומתוקות. יצחק ושריקה חוו גם הם מצבים טרגיים בתקופת השואה. הם נישאו זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. עם פרוץ המלחמה, לפני שהזוג הספיק ליהנות מחיי הנישואים המאושרים, הצטרף יצחק לצבא היווני ולחם בחזית האלבנית. הוא נלקח בשבי על ידי האיטלקים ונשלח למחנה ריכוז באיטליה. שריקה נתפסה על ידי הגרמנים ונשלחה למחנות. אני עדיין זוכר בזעזוע את המספר על זרועה של דודה שריקה.
שוו בנפשכם: זוג טרי לאחר הנישואין, האחד אסיר מלחמה והאחרת במחנה ריכוז, כשהם אינם יודעים היכן נמצא בן הזוג ואם הוא עדיין בחיים. אבל שניהם שרדו את המלחמה, ואחריה חזרו ליאנינה. יצחק פתח חנות עתיקות קטנה בצומת הרחובות אנקסרטיסיאס ולורדו ביירונוס. מי ייתן והאלוהים ינצור את נשמות כולם.
הסיפורים הללו, שעברו במשפחתנו מדור לדור, נגעו בי רגשית ועיצבו את אופיי ואת תפיסתי לגבי יהודי יוון וכלפי החיים בכלל. אני זוכר שכילד קטן, הוריי, שהיו נוצרים אורתודוקסים ואנשים דתיים מאוד, קיבלו הזמנות מהקהילה היהודית הקטנה של יאנינה והשתתפו בטקסים שנערכו בבית הכנסת. נדמה לי שאין כבוד גדול יותר והוכחה חזקה יותר לרצון טוב בין קהילות דתיות שונות. האחווה הזו הגיעה לשיאה כאשר בשנת 2019, לראשונה בהיסטוריה היוונית, נבחר ביאנינה ראש עיר יהודי. היה זה משה אליסף המנוח, רופא ופרופסור לרפואה, שזכה בכ־50 אחוזים מקולות הבוחרים.
בשנת 2014 הנציחה יאנינה את זכרם של 561 ילדים יהודים שנרצחו בשואה, בסדרת אירועים שאורגנו על ידי עיריית יאנינה, המרכז התרבותי העירוני, המוזיאון היהודי של יוון והקהילה הישראלית של יאנינה, בחסות שגרירות קנדה באתונה ושגרירויות 22 המדינות החברות בברית הבינלאומית לזכר השואה. אירועי ההנצחה הגיעו לשיאם בהדלקת 561 נרות על ידי תלמידים מבתי ספר ביאנינה, שנפרשו לאורך חומת הטירה הישנה של יאנינה, מבית הכנסת היהודי ועד לאנדרטת השואה.
העליתי את הדברים על הכתב מתוך רצון לשמר את הזיכרון שלא יאבד, ולהעביר אותו לדורות הבאים כדי שלא תהיה חזרה על האירועים הטרגיים שחווה הדור הקודם, וכדי שהדורות הצעירים ידעו שמשפחותיהם שרדו מצבים קשים מנשוא על מנת שצאצאיהם יוכלו ליהנות היום מחיים שקטים. ככלות הכול, שום דבר לא ניתן במתנה, ומה שהצעירים תופסים היום כמובן מאליו עשוי להיות דבר האבד. חובתנו העיקרית כלפי הדור שנפרד מאיתנו היא לתרום ככל יכולתנו לשימור הזיכרון כדי שלעולם לא נחווה אירועים כאלה שוב, לעולם.
ד"ר סוטיריס נ. קמנופולוס, תושב העיר חאניה בכרתים, הוא מהנדס העוסק בניהול סיכונים וניצול חומרי גלם
