אני יושבת מול הדף, כותבת ומוחקת, כותבת ומוחקת. המילים מתקשות לצאת, הדמעות זולגות, ואני מתלבטת: איזו מגירה בנפש לפתוח עכשיו? איזה תא בלב להביא לכאן, אפילו שאין בי רצון? יש בי המון מחשבות, רגשות, כעסים, וגם הרבה שמחה והודיה.
השנים שעברו הביאו איתן תחושות שלא האמנתי שאפשר בכלל לחוש. תחושות מעורבות, שונות, קשות לעיכול. פעם הייתי רק צופיה הקטנה והתמימה, אחות לתשעה אחים, מדריכה בפנימייה – זהו בערך. היום אני מרגישה שאני משהו אחר, גדול, כזה שאין מילים שיצליחו לתאר אותו במדויק. יש בי עשייה רבה, צרכים, רצונות, שאיפות קטנות וגדולות, והרבה תפילות ובקשות לבורא עולם על דברים קטנים כגדולים.
לפני 22 שנים, הוריי יוסי וחנה דיקשטיין, ואחי הקטן שובאל נרצחו בפיגוע ירי בדרך לשבת ביישוב מעון. ברגע אחד השתנו חיי לחלוטין. מה שהיה ברור – הפך למעורפל; מה שהיה פשוט – נהיה מורכב. אני לא באמת יודעת להסביר במילים מה זה להיות יתומה מגיל 19, אבל זה מה שהייתי.
View this post on Instagram
בשבעה הגיע דרור וינברג, מח"ט הגזרה, והבטיח שצה"ל יעשה הכול כדי לתפוס את שלושת המחבלים. ימים ספורים לאחר מכן הוא שב אלינו ואמר: “יש לי בשורה אחת משמחת ואחת פחות. המשמחת – הצלחנו הלילה לכתר את הבית שבו הסתתר המחבל בכפר יטא ותפסנו אותו. הפחות משמחת – הוא יצא בידיים מורמות ולא יכולנו להרוג אותו. אבל תהיו בטוחים שמדינת ישראל יודעת מה לעשות עם מרצחים". זה לא היה סוף הסיפור מבחינתי, אבל לפחות בלילות הבאים הצלחתי לישון.
עקבתי מקרוב אחרי המשפט שלו והעונש שקיבל, וחשבתי שהצדק נעשה. כעת, כששמעתי ששמו נכלל בעסקת החטופים, פרצתי בבכי. המחבל בכר נאג'ר, שרצח את אימא שלי ואת שובאל בן התשע, וחזר לוודא הריגה באבא שלי כשירה בו 14 קליעים בבית החזה לעיני ילדיו – עומד להשתחרר. זה לא נתפס.
לא הצלחתי לישון. הראש הסתחרר במחשבות. איך ייתכן שמדינת ישראל שלנו, עם הצבא שלנו, מאפשרת לדבר כזה לקרות? דוד שלי הזכיר לי שראש הממשלה דאז בנימין נתניהו הבטיח לסבתא שלי שולה שהמחבל הזה לעולם לא ישוחרר, אפילו לא בעסקת שליט. ההבטחה הזו התנפצה, והפצע שנסגר והתחיל להגליד – נפתח מחדש.
באותו לילה, בתוך סערת הרגשות, הרגשתי בעיטות. תנועות חזקות של התינוקת שבתוכי. היא הזכירה לי שהיא כאן, שהיא חיה, שהיא מתפתחת. התחושה הזו הייתה חזקה יותר מכל דבר אחר.
למחרת החלטתי שהיום הזה יהיה שונה. מחקתי את כל אפליקציות החדשות מהנייד, אבל לפני כן עשיתי צילום מסך של תמונות רומי, אמילי ודורון. התבוננתי בעיניהן, עיניים שאמרו הכול.
קמתי בתחושת רעננות אחרת. הלבשתי את בנותיי רוני ואורי בבגדים חגיגיים, סידרתי להן תסרוקות יפות, ואמרתי להן שסבא וסבתא כל כך שמחים שהן הולכות לבית הספר בשמחה.
כל מהותי היא חיים. הבחירה שלי להיות מיילדת נובעת מהרצון הזה – לראות חיים חדשים, להילחם למענם, לחיות אותם. באותו יום קבעתי עם בעלי ללכת לקנות מוצרים לתינוקת שברחמי. בחרתי בחיים שוב, למרות הקושי העצום.
באותו יום גם שיתפתי בסטורי קצר את התחושות שעברו עליי. הסטורי הזה הפך לוויראלי וזכה לאלפי שיתופים וצפיות. אלפי הודעות מחזקות זרמו, ואני הבנתי שאני במקום הנכון. במקום של חיים, של התחדשות.
אחרי הרכישות, שלא באו בקלות, הרגשתי שלמה יותר. רומי, אמילי ודורון שבו למשפחות שלהן. הן זכו לחבק את הוריהן, מה שאני לא אזכה לעשות לעולם, אולי רק בעולם הבא. אבל הן זכו, ואני חלק מהגאולה שלהן, מהחופש שלהן.
והתינוקת שבתוכי? היא ממשיכה להזכיר לי כל יום מחדש שיש חיים, והם חזקים יותר מהכול.
