את נהג המרוצים ג'קי סטיוארט כינו "הסקוטי המעופף". סטיוארט זכה שלוש פעמים באליפות העולם, אך נודע בעיקר בזכות מאבקו למען בטיחות הנהגים. ב־1966 השתתף סטיוארט במרוץ הגרנד פרי הבלגי, בגשם כבד, וסטה מהמסלול במהירות אדירה. הוא התנגש בעמוד טלפון ומצא עצמו לכוד בתא הנהג, כשהוא פצוע ודלק זורם על גופו. במסלול המרוצים לא היה צוות חילוץ או ציוד מתאים, ואף לא רופא. לבסוף פינו את סטיוארט בתא מטען של טנדר. למרות הטיפול הזה ניצל סטיוארט, ומאז ניהל מסע ממושך למען בטיחות הנהיגה: למשל, למען חגורות בטיחות וקסדות לנהגי מרוץ, גדרות בטיחות ומסלולי מילוט, צוות רפואי ומתקנים הולמים.
אנחנו צריכים עוד אנשים כאלו שידאגו לבטיחותנו, כי הכבישים הרגילים שלנו הפכו למסלולי מרוץ קטלניים. זה נכון לא מאתמול, אך מאז שהתחילה המלחמה אני חש שהישראלים מַפנים אל הכבישים את כל האגרסיביות המודחקת שלהם, את כל החרדות ואת כל הדיכאונות. כשהסתיימה 2024 גיליתי שהתחושה שלי מעוגנת בנתונים קודרים: בשנה הזו היו בישראל 436 הרוגים בתאונות דרכים – עלייה של 21 אחוזים מהשנה שלפניה, ושיא של 17 שנים. בעוד בכל העולם מספר ההרוגים בתאונות יורד, אצלנו הוא צומח; כאילו זה מה שהיה חסר לנו. חשוב לטפל בתשתיות למיניהן, כפי שעשה ג'קי סטיוארט, אך חשוב מזה לטפל בתשתית האנושית. שום תשתית חומרית לא השתנתה עד כדי כך בשנה האחרונה; אנחנו השתנינו.
חז"ל אמרו שאדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו. היום אדם ניכר בבלימתו, באיתותו ובצפירתו. למעשה, כבר בימי קדם לימדה הנהיגה הרבה על אישיותו של אדם. ספר מלכים מספר על יהוא בן נמשי, שר הצבא שמרד במלכו יהורם. כשהתקרב יהוא בדהרה לעיר יזרעאל, שבה שהה המלך, זיהה אותו התצפיתן מרחוק לפי סגנון נהיגתו: "והמנהג כמנהג יהוא בן נמשי, כי בשיגעון ינהג" (מלכים ב ט'). אך בימי קדם סכנתם של נהגים פרועים הייתה מוגבלת. אז הם נהגו במרכבות רתומות לשני סוסים; היום הם נוהגים במפלצות פלדה עם 200 כוחות סוס.
שלא לדבר על המשאיות. אני עוד זוכר עידן שבו הרבה נהגי משאיות היו מאיטים ויורדים לשוליים, כדי שתוכל לעקוף אותם. היום הם דוהרים כמטורפים, תוך כדי שיוט ימינה ושמאלה על נתיב וחצי, וגם נצמדים אליך מאחורה, מהבהבים ומאיצים, אם לדעתם אתה מעכב אותם בקמ"ש או שניים. בכל נסיעה בכביש 1 אני מרגיש כאילו נקלעתי למשחק וידאו חולני שבו פוּל־טריילרים צריכים לרמוס כמה שיותר רכבים זוטרים. לאן נעלמה האכיפה?
משאיות הן רק 7.5 אחוזים מכלי הרכב בישראל, אך הן אחראיות ל־18 אחוזים מההרוגים בתאונות – כמעט פי שניים וחצי משיעורן במצבת הרכבים. פילוח הנתונים מלמד גם על מעורבות גבוהה מאוד של בני המגזר הערבי בתאונות. אבל אי אפשר לתלות את האשמה רק במשאיות או בערבים. אין מגזר ואין מגדר שנקי מהפראות הזו. לא פעם אני רואה בתדהמה איך דוהרת מולי בעליות לגוש עציון מכונית משפחתית, שעוקפת במהירות מסחררת שורה של חמש מכוניות וחותכת בחזרה שבריר שנייה לפני התאונה הקטלנית; ואז אני מגלה שהמכונית מלאה בסטיקרים על אחדות ישראל, ושהנהגת הרצחנית היא אישה צעירה וענוגה, שראשה מלופף בכיסוי ראש מהודר. אם רוצים להועיל לעם ישראל, לפני שמדביקים סטיקרים בשבחו מוטב להשתדל לא לדרוס אותו.
בכל נסיעה בכביש 1 אני מרגיש כאילו נקלעתי למשחק וידאו חולני שבו פוּל–טריילרים צריכים לרמוס כמה שיותר רכבים זוטרים. לאן נעלמה האכיפה?
לפעמים תאונות נובעות מסתם רשלנות או מאיבוד של הריכוז לרגע. גם זה לא צריך לקרות, וכולנו צריכים להקפיד על זה יותר. גם אני. לפעמים גם קורות תאונות שאינן אשמתו של איש. אך יותר ויותר אנשים אוחזים בהגה כאילו יצאו למסע ציד. אני לא מבין את זה, וזה מפחיד אותי. הכבישים שלנו הפכו לזירת קרב נוספת – כאילו אין לנו מספיק.
כאמור, חייבים לשפר את התשתיות: יותר נתיבים, יותר גדרות בטיחות, יותר מחלפים. חייבים גם לשפר מאוד את האכיפה. אסף זגריזק חשף לאחרונה בגלובס שהיחידה לאכיפה על משאיות במשרד התחבורה בקושי מתפקדת. אם נפנה למשרד לביטחון פנים, נגלה שהשר עצמו הוא עבריין תנועה ותיק. אך בסופו של דבר גם אנחנו אוחזים בהגה, ואנחנו אלו שאחראים לנהוג בו בזהירות. על המדיניות הלאומית אין לנו השפעה, אך במכונית שלנו אנחנו ראש הממשלה. הלוואי שנמשול בה באחריות.
motzash.navon@gmail.com
