תשע שעות לפני שהיא טסה חזרה לארצות הברית, אמל מופיד – עורכת דין מצרית־אמריקנית צעירה, שהשתחררה משנת מאסר בכלא המצרי באשמת מעורבות כביכול במהפכת תחריר – מבקשת מידידה עומר אל־דין, שהוא בעיניה מעין "שחרזדה המצרי", לספר לה עוד סיפור אחד בסדרת האלף־לילה־ולילה שלו על המהפכה. "אני רוצה לשמוע כמה שיותר סיפורים לפני שאסע", מבקשת אמל, ומקליטה את סיפוריו בדיסק און־קי. בשנת 2016, ולפי הצעתה, נמסר הדיסק הזה על ידי עומר אל־דין עצמו לסופר מצרי בשם עז אל־דין שוכרי פישר, ששמו כשם מחבר הספר, כדי שיפרסם אותם.
הרומן של שוכרי, איש אקדמיה ודיפלומט לשעבר, ששירת גם בישראל וחי כיום בארצות הברית, הוא חריר הצצה למהפכת תחריר, והוא עשוי לעניין גם מסיבות חוץ־ספרותיות את כל מי שעוקב אחר הנעשה במצרים של ימינו. כיכר תחריר, כיכר השחרור, הכיכר הגדולה בקהיר, הפכה לסמל המהפכה המצרית עוד מימי מהפכת הקצינים החופשיים ב־1952; ההפגנות שהתקיימו בה בתקופות שונות היו מעין קדימון להדחת שליטים מצרים. בשנת 2011, בתקופת "האביב הערבי", פרצו שם הפגנות המוניות נגד משטרו של נשיא מצרים חוסני מובארכ, שאינו מוזכר ברומן ולו במילה אחת. המחאה העניקה תקווה רגעית לצעירי מצרים, שאולי בעקבותיה יחול שינוי של ממש בחברה ובשיטת הממשל בארצם, במיוחד לאחר שמובארכ הודח ונעצר. במקומו נבחר כנשיא מוחמד מורסי, איש האחים המוסלמים, אך ב־1 ביולי 2013 שוב יצאו מאות אלפים לכיכר וקראו להדחתו. פחות משנה לאחר מכן הודח מורסי, ובמקומו תפס את השלטון הגנרל עבד אל־פתאח א־סיסי, המכהן כנשיא מצרים עד היום.
מחאת העשור הקודם מתוארת ברומן של שוכרי כ"קרנבל לחופש", אלא שלמרבה הצער הקרנבל הסתיים בטרגדיה איומה, כאשר כוחות הביטחון המצרים פרצו לכיכר והרגו רבים מהמפגינים. ועדת חקירה רשמית קבעה שבהפיכת 2011 נהרגו 846 מפגינים, אך לפי ההערכות המספר גדול יותר. גם בהפגנות שנערכו בכיכר בשנת 2013 נהרגו מאות מפגינים.
מחפשת זהות
עומר אל־דין, המספר הראשי בעלילה, הוא עד־מפתח ספרותי למהפכה שחבריו השתתפו בה, וחלקם אף נהרגו בה. אמל מופיד, דמות מרכזית נוספת בעלילה, היא קורבן של המהפכה, מי שנשלחה למאסר בגין סיוע למפגינים. אמל, ילידת מצרים בת 29, היא בתו של תת־אלוף בצבא המצרי, שהיה חבר במשלחות צבאיות רבות לארצות הברית, עד שבחר להגר לשם לצמיתות כשבתו הייתה בת שש. האב הקים חברה למסחר בציוד צבאי, והמשפחה השתקעה בוושינגטון. אמל גדלה למעשה כאמריקאית לכל דבר ושכחה את השפה הערבית; השיחות בינה ובין עומר מתקיימות באנגלית.
אלא שמאז הפיגוע במגדלי התאומים, היא החלה לחוש כי זהותה חצויה: האמריקנים ראו בה ערבייה, ואילו המצרים הביטו עליה כאמריקאית מתירנית מדי ואף מופקרת. היא למדה משפטים, הוסמכה בגיל 24 כעורכת דין, חיפשה עבודה עם "משמעות", והועסקה בארצות העולם השלישי. כך התגלגלה למצרים מכורתה, שסקרנה אותה במיוחד. היא שאפה לחולל בה שינוי, ולפתור גם את שאלת זהותה. בינואר 2010 נחתה אמל בקהיר. שנה לאחר מכן, כשפרצה המהפכה, חשדו בה השלטונות שהיא שותפה ל"קנוניה" נגד המשטר, בין השאר משום שחילקה מזון וסיוע למפגינים. אמל נשפטה לשנת מאסר ואזרחותה המצרית נשללה ממנה. לעומר היא מספרת שהיא מתכוונת להיאבק על השבת האזרחות, "כי היא חלק מהזהות שלי".
לאחר שחרורה מהכלא, ורגע לפני שהיא עומדת לטוס חזרה לאמריקה, ארגנו לה ידידיה מסיבת שחרור, שבה השתכרה כלוט. עומר, שהשתתף אף הוא במסיבה, מסיע אותה לביתה, ולבקשתה נשאר שם ללילה ולאחר מכן מאריך את שהותו עד למועד הטיסה. המפגש הלילי הופך לרומן אהבה, ואמל נכבשת בקסמי המספר וסיפוריו.
בן הג'יהאדיסט שהתפכח
אם בתחילת הרומן נדמה שאמל היא גיבורת העלילה והדמות המרכזית בה, הרי שבהמשך הספר מתמקד יותר בעומר ובחבריו, ואמל מסתפקת בעיקר בתפקיד המאזינה, וגם בתפקיד המקהלה בטרגדיה היוונית. אמל היא אישה משכילה ומשוחררת, לוחמת צדק וזכויות. עומר, בנו של ג'יהאדיסט מצרי שהצטרף לאל־קאעידה ונהג מונית לעת מצוא, צעיר ממנה בשבע שנים. הוא התפכח מהפונדמנטליזם האסלאמי שבצילו גדל מילדות כבן של ה"ג'מאעה", שאנשיה נשלחו לאפגניסטן כדי לשמש מעין ליצני חצר בסביבתו של בן־לאדן.
עומר גדל למעשה כיתום. אימו מתה בלידתו, ואילו אביו פח'ר הוא דמות חמקמקה שנעלמה מחייו לתקופות ארוכות. עומר התחנך כפונדמנטליסט בסודן, אך מאס בקיצוניות, ובתור נער אף זמם להטמין מזוודת נפץ שנמסרה לו על ידי קצין מצרי במקום המפגש של מנהיגי הג'מאעה, שאותם תיעב. הפעולה נכשלה, אך בית הדין השרעי דן אותו לעונש מוות על מעשהו. רגע לפני ביצוע גזר הדין שב אביו הג'יהאדיסט מאפגניסטן כדי להתערב למען בנו, גזר הדין בוטל והוא שוחרר. שניהם שבו יחד למצרים בשנת 2009, אך עם שובם נעצרו על ידי איש מנגנוני הביטחון שניסה לדלות פרטים על עברם העלום. לבסוף הוא הסתפק בכך ששלח את האב לעשר שנות מאסר ושחרר את הבן, שהפך לצעיר תלוש העובד כנהג במונית שהוריש לו אביו.
עומר מאס בכל התורות, הפונדמנטליסטיות והמהפכניות. הוא לא מתקן עולם באופיו, ואם השתתף בשולי המהפכה הרי זה רק, ממש כמו אמל, כדי לספק אוכל ושתייה לחבריו המפגינים. באותה הזדמנות אף ניסה להניא אותם מלהמשיך להפגין בכיכר, והזהירם מפני הסכנה הצפויה להם. אך הם התעקשו: "זאת ההזדמנות האחרונה לכולנו להילחם על החופש ולשנות את המצב".
עומר הוא צעיר פסיבי. מעניין אותו לישון ולאהוב את אמל יותר מאשר לעשות צדק. השינה היא בעיניו הפתרון לכל הצרות. אמל לעומתו היא אישה דעתנית ואקטיבית. אמל ועומר הם ניגודים מוחלטים באופיים, והניגודים הקוטביים האלה תורמים לעניין שמייצרת העלילה. אמל, כיאה לשמה שפירושו תקווה, אופטימית מטבעה למרות שנת המאסר העגומה שריצתה בכלא, בעוד שעומר נואש כליל ממצבה של מצרים. על ניסיונותיה התכופים של אמל לעודדו הוא מגיב בתוכחות חוזרות ונשנות על גישתה התמימה שאפשר עדיין לחולל שינוי במצרים. אם המהפכה, שהוציאה המונים לרחובות, נכשלה, הרי שאין עוד תקווה וזהו סוף פסוק.
נשים הולכות עד הסוף
את מצבה של מצרים משווה עומר למצבה של הטיטניק. "תפסיקי להשלות את עצמך שבכוח הרצון ניתן להכריע את המציאות", הוא מטיח באמל, "את לא מבינה שאין שום תועלת בעשיית כל דבר שהוא בתוך אונייה טובעת? אנחנו בטיטניק, והתנגשנו בקרחון. רבע מהאונייה שקוע במים, ואת רוצה שאנקה חלק מהסיפון".
אמל ממאנת לאמץ את השקפת העולם הפסימית של עומר, ומדרבנת אותו לספר לה את סיפוריו על מות המהפכה ומות חבריו שהשתתפו בה. בעוד שסיפור מאסרה של אמל ידוע ברבים ואף התפרסם בכלי התקשורת ברחבי העולם, סיפור חייו של עומר וסיפוריו על חבריו – שנשבעו לשנות את פניה של מצרים ולהופכה ל"מדינה הפועלת בהיגיון, ולא מדינה הקוראת תיגר על ההיגיון בכל רגע" – אינם ידועים, והוא נעתר לספר אותם באוזניה.
הסיפורים מייצרים רצף של ייאוש, כאשר הם מתארים את האופן שבו ההפנינג הפך למרחץ דמים. המפגינים הצעירים, הכמהים לשינוי ולחופש, נלכדו בצבת שבין קיצוניות האיסלאם לאכזריות המשטר. כמו סיפורה של העיתונאית הינד, שנאבקה למען זכויות הנשים שנאנסו במהפכה הזו ובמחאות קודמות – נשים שכונו על ידי אנשי המשטר "השרמוטות של ינואר" – ולבסוף נאנסה בעצמה על קצין צבא כ"עונש" על השתתפותה במהפכה. או המקרה של זוג הומוסקסואלים שהאמינו שהמהפכה תהיה גם מגדרית, אך נאלצו להימלט מארצם בעור שיניהם. מכיוון שכמעט תמיד מדובר בכרוניקה של מוות ידוע מראש, אמל קוטעת לעיתים את אהובה המספר, מעירה הערות ומתערבת בסיפורים, ואף מנסה להציע הפי־אנד לטרגדיות.
המהפכניות המצריות מצטיירות מסיפוריו של עומר כמיליטנטיות יותר מן הגברים, כאלה שמוכנות ללכת עד הסוף למען צדקתן. זאת בניגוד לגברים, שלא פעם מציעים להן דרכי נסיגה ולמעשה מילוט מן המוות. הדבר בולט לא רק ביחסיהם של עומר ואמל, אלא במיוחד ביחסיהם של זוגות אחרים המופיעים בסיפורי העלילה. בכמה מהסיפורים חוזר על עצמו גם מוטיב הנקמה. פח'ר, אביו של עומר, נוקם באנשי המשטר שפגעו בו; עומר מנסה לפגוע במנהיגי הג'מאעה, ואילו מקורביה של הינד מנסים לנקום בקצין שאנס אותה.
"כל השטויות האלה" הוא רומן חברתי, השני שרואה אור בעברית בשנים האחרונות שעוסק במהפכת תחריר. הראשון הוא "רפובליקת כאילו" של הסופר המצרי הנודע עלאא אל־אסוואני, מבקר חריף של ארצו. שניהם גולשים מפרוזה לתיעוד. ברומן הנוכחי, הקצר יותר, של שוכרי, הסיפורים שופכים אור על המהפכה, אך הקישורים ביניהם רופפים לעיתים ואף מאולצים למדי. פטפטנות היתר בכמה מהפרקים מנסה להאכיל את הקורא במסקנות יתר על המידה, במקום לאפשר לו להגיע אליהן בכוחות עצמו. גישה זו גורמת לפעמים לתחושה שמדובר בספר תיעודי ולא בהכרח בפרוזה. פטפטנות היתר הזו הזכירה לי במשהו את "פטפוטים על הנילוס", רומן ידוע של נגיב מחפוז, חתן פרס נובל, שתורגם אף הוא לעברית ועוסק במצבה של מצרים בשנות השישים של המאה הקודמת. אף שמחפוז מתאר עידן אחר, כמדומה שהמסקנות הן דומות. בעיני סופריה הבולטים, מצרים היא מדינה נטולת עתיד. התקווה קיימת, אם בכלל, אולי רק בשם הגיבורה, אמל, לא מעבר לכך.
