השבוע מצאנו את עצמנו, בעלי ואני, בערב חופשי. הילדים לא היו בבית, אנחנו היינו פנויים מעבודה של בית ושל חוץ, ובהחלטה של רגע יצאנו לקולנוע. כן, המקום ההוא עם מסכי הענק, האולמות הכמעט ריקים ומכלי הפופקורן בגדלים לא אמיתיים.
הפרסומות ברשת הבטיחו סרט חדש של אדיר מילר ושיווקו אותו כסרט שואה עם הומור או משהו כזה. בחיפושנו הקדחתני אחרי אפשרויות לצאת ולצחוק, התעלמנו באלגנטיות מעניין השואה וציפינו לסרט מבודח וקליל, מקסימום כמה בדיחות שחורות של דור שני. הופתענו. הומור היה שם, בעיקר בשיח בין הדמויות, אבל לא מדובר בסרט מצחיק. העלילה מבוססת על סיפור השואה המשפחתי של מילר, והוא סוג של מחווה לסבתו הגיבורה ולאימו שהייתה אז תינוקת. השתיים ניצלו בזכות התושייה של הסבתא וטבעת אחת, שעומדת במרכז הסרט. סביבה נבנית דרמה על משפחה רעועה, שמבקשת להביא את הטבעת בחזרה אל הסבתא המורדמת והמונשמת.
יש הרבה מה לכתוב על הסרט, אבל מה שבלט מאוד היא הגישה של מילר אל ההונגרים ואל עיר הבירה שלהם. גישה לא מאוד מודרנית־אוניברסלית־תל־אביבית. מילר טוען במשתמע ובמפורש שההונגרים אנטישמיים ושונאי יהודים גם היום, שבודפשט היא מקום רע ליהודים, ושהדנובה היא לא מקום לשוט בו. מבחינתו היא עדיין אדומה.
נדמה לי שמסרים כאלה לא היו עוברים חלק בגרונם של מרבית הישראלים לפני שנתיים־שלוש. אנחנו הרי אנשי העולם הגדול. אז פה ושם יש תקרית אנטישמית, לא צריך להתרגש, זה מקומי. מה שקורה בצרפת הוא בגלל המהגרים, ואם מסוכן להסתובב כיהודים בארצות הברית זה בגלל מדיניות הממשלה בישראל, שהגויים המוסריים פשוט לא מסוגלים לשאת אותה. אבל אנטישמיות נקייה, רשעות צלולה כמו של פעם? זה שייך להיסטוריה, לימי השואה ולסיפורים של סבא וסבתא רבא. זה כבר לא רלוונטי.
לאחרונה גילינו שאנחנו לא אזרחי העולם. בתחילת המלחמה פטריית האנטישמיות חזרה בענק, והיא מרימה ראש בכל חלקה טובה. בקמפוסים בארצות הברית, ברחובות הולנד, במוסדות האו"ם, בממשלת אירלנד. המראות האלה לא נעימים. זה מעליב, לא מובן, ובעיקר מחזיר אותנו אל תחושת היהודי הנרדף שביקשנו להניח מאחורינו. מה בסך הכול רצינו? להיות שרוליקים מתולתלים וגאים.
כשהילדים שלי היו קטנים הם המציאו שיר־חידה על חגי השנה: "מי הרשע של פסח, מי הרשע של חנוכה". כן, חלק מהחגים שלנו בנויים על מערכת היחסים עם הרשע שביקש להשמידנו, איך הוא פעל ומה אנחנו עשינו, וכיצד לבסוף נושענו. הרבה ביקורת ספגו החגים האלה מישראלים שחשבו שאנחנו צריכים להתקדם, שהדברים האלה כבר לא רלוונטיים, ובעיקר שרשע ונרדפות לא יכולים להפעיל אותנו.
אחרי שנה כזאת כבר הבנו שהחגים האלה הם הכי עכשוויים שיש. ובכל זאת, צודקים מי שטוענים שנרדפות לא יכולה להיות המוטו שלנו. הטעות היא באבחנה שעל זה החג מדבר, על האויבים והבריחה מהם, ושהאיום הוא זה שמונצח בחגים. לא האומללות שלנו מפעילה אותנו, ולא את הפחד אנחנו משמרים. בדיוק להפך; אנחנו חוגגים את הבחירה להסתובב אל הרודפים, להישיר אליהם מבט ולהיאבק בהם. לפעמים הקרב הוא פיזי־מעשי, ולפעמים מטאפורי. העניין של החגים הוא עד כמה לא שקענו, עד כמה לא התבוססנו בקושי אלא בחרנו לעשות מעשה. זה גם העניין של חנוכה.
מורשת קרב
יהודה המכבי ולוחמיו, אולי שכחנו, איבדו אזרחים רבים שנטבחו בידי היוונים, וקברו לוחמים שנפלו במלחמות. הם היו במצב מייאש וחסר תקווה. מי נלחם מול צבא גדול חזק, חמוש ומאומן? יהודה ואחיו היו צריכים להעניק כוחות ומוטיבציה ללוחמים עייפים, דלים בנשק ומפוחדים. בנאומים שנשא לפני הקרבות, יהודה מבקש מאנשיו שיזכרו את ההצדקה ליציאה למלחמה, את השחתת בית המקדש והטומאה וההרס שחוללו היוונים. הוא מזריק להם חומר נוגד אימה, ומזכיר שהקדוש ברוך הוא איתם. יהודה מחזק בלוחמיו את התודעה של עם הנצח.
כן, כבר אז, בתקופה שנראית לנו כראשית ההיסטוריה היהודית, יהודה המכבי מביט לאחור על המלחמות שהיו לפניו, על חציית ים סוף ומלחמת ארם. הוא מבקש מלוחמיו היגעים שיידעו על מה הם נלחמים ומכוחו של מי הם יוצאים לקרב, שיזכרו את היותם חלק מעם גדול. זה בדיוק מה שהאנטישמיות מזכירה לנו ומה שהמלחמה הנוכחית מעוררת בנו. החשמונאים לחמו שוב ושוב, עד שניצחו את האימפריה הגדולה. פרטי הקרבות של אז, הטקטיקות והתכסיסים, ידועים בעיקר למיטיבי לכת והיסטוריה. גם הפחדים וכאבי הלב של לפני 2,200 שנה כבר נשכחו. מה שנשאר לנו היא הרוח. האמונה, התושייה, הגבורה והאומץ. אלה הולכים איתנו הלאה, ונותנים את הכוחות לאתגרים ולשנים שיבואו.
חלק מהחגים שלנו מספרים על הרשע שביקש להשמידנו, אבל לא את הנרדפות אנו מציינים אלא את הבחירה להיאבק
וכמו שיהודה הביט לאחור, אל ההיסטוריה של אז, ואנחנו מביטים עליו היום, כך בעוד מאה, מאתיים או אלף שנה יביטו על המלחמה שלנו היום. היהודים של אז יזכרו את הרוח, את האמונה, את הערבות ההדדית, את גבורת הלוחמים והאזרחים ואת הניסים.
לפני שנה, בערב חנוכה ובחג עצמו, נהרגו לוחמים רבים בעזה. המצב היה קשה במיוחד. עוד ניגבנו את הדמעות משמחת תורה, אנשי הדרום עוד היו מפונים, הצפון הופגז חופשי בידי חיזבאללה, ולא ידענו לאן כל זה הולך. מול הנרות התפללנו לישועה, לנחמה ולניסים. התחלנו ביום נורא והמשכנו לחודשים ארוכים קשים, כואבים ומתישים, שהותירו בנו הרבה מאוד צלקות להתמודד איתן. הלחימה עדיין נמשכת. אבל השנה מול הנרות אנחנו יכולים לומר שלמרות הכול, תפילותינו על ניסים התקבלו. תראו את עזה ואת לבנון והַביטו על סוריה, איש לא דמיין את זה כך. שנה אחרי, מה אומרים לכם השמות הנייה, דף, סינוואר ונסראללה על שלל מחליפיו? הם כולם שייכים להיסטוריה, ומדינת ישראל, שקטפה הישגים כבירים, נמצאת בניקוי ובשיקום, בבנייה מחדש, בעתיד.
זה היה ועדיין קשה, וכאמור עוד לא סיימנו. אבל אפשר וצריך לעצור מול הנרות הדולקים ולומר תודה. לא כולם זכו לברך שהחיינו על הנר הראשון, כי רבים רבים אינם איתנו, אבל בזכותם ומכוחם נעשו לנו ניסים רבים, כאלה שלא פיללנו ואפילו לא ידענו לדמיין אותם. בימים האלה, בזמן הזה.
Ofralax@gmail.com
