הפרשה התפוצצה ב"עוצמתיות": הדלפות חמורות, שפוגעות בביטחון המדינה, שמקורן בצבא ובסביבת ראש הממשלה. מעצרי פתע חמושים, כליאה בלי עורך דין במתקנים ביטחוניים, סכנה לציבור. שני חשודים עיקריים באירוע המדאיג: אלי פלדשטיין, דובר של נתניהו, ונגד ששמו סודי, א'. במשך שבועות הוצפנו בסיפורים, שמועות ואנקדוטות. אפילו כשהגיעו המסמכים המשפטיים, עדיין היה קשה לפענח מה בדיוק קרה, אבל העיקר נשאר והודגש: החשודים פגעו בביטחון המדינה.
נזקק את הסיפור לשתי נקודות מרכזיות ולא שנויות במחלוקת. ראשית, ההדלפה של פלדשטיין חשפה לציבור מסמך שלל, שפירט את אסטרטגיית התעמולה של חמאס. המסמך מתאר איך ארגון הטרור עושה מניפולציות פסיכולוגיות ופוליטיות לתועלתו – כולל על משפחות החטופים. שנית, הנגד לא "הדליף". מטרתו המקורית הייתה להעביר את המסמך לנתניהו, אחרי שראה שהמערכת שמעליו לא עושה זאת. אי אפשר "להדליף" לראש הממשלה. המסמכים האלה, בחוק ובנורמה הדמוקרטית, שייכים לו.
שתי הנקודות הללו מתחברות לסיפור עצום, לשערורייה ביטחונית שספק אם יש דומה לה בתולדות ישראל. מדובר בשיבוש מערכות מוחלט, שהחשודים חשפו בלי משים.
כדי להבין זאת, נרחיק לרגע עדות. שוו בנפשכם שבכירי המודיעין הצרפתי משיגים בתחילת 1940 מסמך של שר התעמולה גבלס, שבו מפורטת אסטרטגיית התעמולה הנאצית להשפעה על האומה הצרפתית ופירוט האמצעים הפסיכולוגיים שבאמצעותם תוחלש צרפת. האם עולה על דעתו של מישהו שאותם קצינים היו קוברים את המידע האסטרטגי הזה ומונעים אותו מרה"מ דאלאדיה, או רנו אחריו, כדי שלא יוכלו לתכנן את צעדי צרפת ולהחליט בעצמם על מידת הפרסום הראויה? האמת תהיה בוודאי קשה לחלק מהקוראים: קצינים צרפתים שהיו פועלים כך לא היו זוכים ל"נזיפה" ואפילו לא ל"הדחה". ככל הנראה הם היו מואשמים בסיוע לאויב ונשפטים כבוגדים; בוודאי אם היו פועלים כך בזמן המלחמה.
למען הצדק והמוסר חייבים לציין, במאמר מוסגר, שלפחות הנגד, גם אם טעה בפרטי התנהלותו, צדק לגמרי במטרתו. כאשר המערכת שמעליו מועלת בתפקידה, חובתו להסב את תשומת לב ראש הממשלה למסמכים אסטרטגיים שעשויים לשנות את תמונת המצב המדינית והצבאית. זו לא דעה סובייקטיבית. את הדבר הזה קבעה מפורשות, למשל, ועדת וינוגרד: "חובת הנאמנות העליונה של אנשי מקצוע היא למקצועם ולתפקידם ולא למי שמופקד עליהם או לארגון בו הם משרתים… כאשר ממונה או ארגון פועלים, לדעתו של איש מקצוע, בצורה שיש בה נזק ממשי, עליהם להתריע על כך, ולא להירתע מעימות עם הממונים. כאשר מדובר בנזק חמור, העלול להיות מסוכן, חובתם… להתריע בפני דרגים עליונים".
אבל, כאמור, זה הסיפור הקטן, שמתגמד מול הסיפור הגדול, שהוא אפילו עוד יותר גדול. לפי הדיווחים, היו עוד שני מסמכים שהנגד א' ניסה להעביר לרה"מ, ולפי רמזים שונים וכתמי צנזורה, יש מקום לסבור שהם אפילו יותר אסטרטגיים ממסמך התעמולה החמאסית. גם הם הוסתרו ממקבלי ההחלטות.
הסיפור הזה לא ייאמן וקשה אפילו לבטאו במילים. מפני שהאמת שאין ממנה מנוס היא שהסתרת מסמכי השלל שירתה את סינוואר, ואולי גורמים אזוריים נוספים, שמטרתם לנצח ולהכשיל את ישראל. כך בוודאי סבור הדרג המדיני, שאמור לקבל את ההחלטות גם על סמך המידע המופיע במסמכים האלה. הפגיעה הישירה והחמורה בביטחון המדינה נעשתה על ידי המסתירים, לא החושפים.
במקום להעמיד לדין את אלה שבעליל פגעו בחובתם המקצועית, בדמוקרטיה ובביטחון הלאומי, מי שניסה לתקן את פגיעתם מואשם בעבירה הברורה שלהם
מדובר בשערורייה עצומה, אחד האירועים החמורים ביותר בתולדות מערכת הביטחון. אבל המערכת בשלה: היא קודמת לכול. וכך אנו מגיעים לסיפור משנה גדול נוסף: הצלחת המערכת, בשימוש בכוח האכיפה שלה, להפנות את הזרקור ממנה אל חושפיה, ולהציבם על המוקד הבוער כמי שלכאורה "פגעו בביטחון המדינה".
מדובר במקיאווליזם מחריד. משפט ראווה בנוסח קומוניסטי מובהק. במקום להעמיד לדין את אלה שבעליל פגעו, באופן חמור ביותר, באינטרס הציבורי, במנהל התקין, בחוק, בחובתם המקצועית, בדמוקרטיה ובביטחון הלאומי, מי שניסה לתקן את פגיעתם מואשם בעבירה הברורה שלהם.
כך נראה "מבצע השפעה על כחול" של ארגוני ביון ואכיפה שמשתפים ביניהם פעולה (כלומר, תעמולה שמופעלת על הציבור הישראלי). משפט הראווה הזה נועד להפוך את האירוע על ראשו, להציף את הציבור בפרטים שוליים עמוסי דרמה וכותרות על "פגיעה בביטחון", תוך טשטוש השערורייה העצומה שנחשפה כאן. מערכת הביטחון אולי אוחזת בתפיסות הגנתיות ופסיביות בכל מה שקשור לביטחון המדינה, אבל היא התקפית להפליא בכל מה שקשור בהגנה על עצמה.
כמובן, המעשים החמורים והלא חוקיים הללו לא נעשים בוואקום. הם חלק מנורמות איומות שרווחות במערכת. למשל, כך דיווח הכתב הצבאי דורון קדוש; דובר צה"ל, תא"ל הגרי, שכמו קודמיו דרכו הסתרה ו"מבצעי השפעה על כחול", מצפה לתגמול על שירותו הנאמן למערכת בצורת קידום: שיבוץ כנספח צה"ל בוושינגטון, או מינוי לראשות אגף אסטרטגיה ואיראן, שבה יחליף קצין אחר שנכשל בתפקידו בפיקוד דרום, אליעזר טולדנו.
בנוסף, שני קציני מודיעין בכירים שעל כתפיהם רובץ חלק גדול מהכשל המודיעיני מול חמאס, נמצאים בחופשה ממושכת ומפנקת על חשבון הציבור, בהמתנה לשיבוץ הבא. הרצי הלוי מחכה לתזמון המתאים לתגמלם. מפקד עליהם ראש אמ"ן החדש שלומי בינדר, שנכשל באופן מזעזע בתפקידו כראש חטיבת המבצעים, ולכן קודם. קצין מודיעין אחר שנכשל מקצועית ומוסרית (קיים יחסים אסורים עם פקודה), עדיין משרת במערכת הביטחון. כך הכושלים מחפים איש על רעהו.
כשאלו הנורמות הרווחות במודיעין, מובן יותר כישלונו כמעט בכל זירה בשנתיים האחרונות. המודיעין שלנו מתמחה בעיקר בלהיות מופתע מהאירועים, משום שבכיריו עסוקים בדברים חשובים הרבה יותר, כמו מחאה פוליטית וסרבנות, הסתרת כשלים וקידום עצמי. הבעיה היא שאותן נורמות מתגלות גם בצד האג"מי ובתפקידי המטה הבכירים. במערכת הביטחון התהפכו היוצרות: המערכת היא הדבר העיקרי, הביטחון הרבה פחות.
נדרשת כאן רפורמה עצומה, ארגונית ופרסונלית. אבל מעבר לחולשתם של הפוליטיקאים שלנו, פרשת הנגד א' מסבירה היטב מדוע רפורמה כזו לא מתחוללת. בכוחה של המערכת הזו להשחיר, לעצור בתנאים השמורים לגרועים שבמחבלים, ולשפוט במשפטי ראווה, את אלה שחושפים את כשליה, מחדליה, ואולי אפילו – וזה מה שצריך להיחקר – פשעיה.
