כשעוסקים בשאלת חובתו של האדם בעולמו, לא די לשאול מהם החובות ומה הוא עולמו – עניינים שבהם עסקנו בפרשות הקודמות, מתחילת ספר בראשית – יש מקום לשאול גם מהו שיעור החובה. יש חובות שאנו מקיימים בשיעור מינימלי: "לצאת ידי חובה", ויש חובות שאנו מקיימים בעצימות גבוהה בהרבה. אחת הדוגמאות של מחויבות גבוהה במיוחד, או ליתר דיוק הגבוהה ביותר, היא פרשת עקידת יצחק – שכפי שבארנו בפרשת וירא, מלמדת על החובה למסור את הנפש על קידוש ה' ועבודתו.
בפרשת ויצא מלמד אותנו יעקב אבינו פרק חשוב במילוי חובות. תיאורו את האופן שבו עבד עבור לבן הוא מופת למסירות, מחויבות ונאמנות של עובד, כלפי מושא עבודתו וכלפי המעסיק. יעקב מתאר בהתרגשות רבה את מידת המסירות שלו לעבודתו אצל לבן, למרות שלבן לא התנהג איתו כמצופה ממעביד הגון, קל וחומר כשמדובר בחמיו, אבי נשותיו:
"זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי: טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה: הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי: זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים: לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ".
אחד מאבות תנועת המוסר הליטאית, ר' ירוחם לייבוביץ, "המשגיח" מישיבת מיר, כותב בפירושו לפסוקים אלה את מה שניתן ללמוד מיעקב אבינו בנושא של יושרה, מסירות ועמל. ראוי לצטט את דבריו, האופייניים לדרך החשיבה של תנועת המוסר כולה:
"הנה התורה מפליאה בזה את גודל נאמנותו של יעקב אבינו. כי אחרי שעבד שבע שנים בשביל רחל, והנה רימה אותו כל כך, לגזול ממנו את רחל אהובתו, ולמען השיגה היה מוכרח להתנות על עבודה של שבע שנים אחרות, ואין ספק כי בעובדא כזאת לא היה חסר לו טעמים להיתירא לעשות העבודה רק לפנים ולא באמונה. ועיין במסילת ישרים במדת הנקיות, מדבר שם בארוכה על הסכנה הגדולה ליכשל במקומות שיש בהם צדדים להורות היתירא. והנה אבינו יעקב עבד את כל שבע השנים האחרות באמונה נאמנה כל כך עד שמהם הרי אנו לומדים הלכות ודינים של שומרים.
ובמדרש (בראשית רבה עד, י) עוד, 'אמר רבי סימון: בנוהג שבעולם חתן שהוא דר אצל חמיו, אפשר לו שלא ליהנות אפילו כלי אחד?אפילו סכין אחד? ברם הכא: [אבל כאן, אומר יעקב ללבן:] מששת את כל כלי, אפילו מחט אפילו צינורא לא מצאת". הנה נתפעלו חז"ל מנוראות הדברים, אשר חתן בבית חמיו במשך עשרים שנה, ועם כל הרמאות ששבע מחמיו, הוא לא הורה לעצמו שום היתירא ולא לקח ממנו אף מחט אחד שלא ברשות, האין זה מן ההשתוממות?!
אנחנו כשיש לנו איזה משא ומתן עם חברנו, והלה אינו מתנהג עמי כשורה, ומכל שכן כשהלה מונה וגוזל אותי בדבר – מה, וכל שכן אם גם ביותר מדבר – מה, וכל שכן אם במשך שנים רבות, כי אז הלא כל התורה כולה כבר מתבטלת לפניו, בעיניו הלא כבר פטור הוא מכל אחריות וחיובים. ברם אבינו יעקב לא כן היה אתו, אף עם כל החמס והרמאות מצד לבן אליו במשך של כל עשרים השנה, הוא את דבריו לא שינה על משהו, לא התחשב עם מעשה לבן, ולא הזיזוהו כלום בעמדתו וכל הנהגתו. קיים באמונה מאמרו של בן עזאי: שלא תאמר הואיל ונתבזיתי יתבזה חבירי עמי, הואיל ונתקללתי יתקלל חבירי עמי. נקוט כללא רבא זו לפניך: אל לך להתחשב עם מעשה חביריך, אתה את חיוביך אתה שמור, ודע את מי אתה גוזל, כי המשפט לא-להים הוא" (דעת תורה, בראשית לא לח).
אם כשעובדים אצל לבן הארמי-הרמאי, שאי אפשר לסמוך עליו שישלם שכר כדין, מחויבים לרמה כזאת של יושרה ונאמנות, על אחת כמה וכמה כשעובדים אצל הקב"ה, הנאמן לשלם שכר פעולתנו באופן מוחלט.
מידת המחויבות של יעקב אבינו למשימת השמירה על צאנו של לבן משמשת מקור להבנת המחויבות לתפקיד גם בהקשרים אחרים. לדוגמה, מתבקש להזכיר בהקשר זה את ארבעים ושמונה הדברים שהתורה נקנית בהם, אלו החובות והדרישות המוטלות על לומדי תורה. בכללם מנויים: "במיעוט שינה, במיעוט שיחה, במיעוט תענוג,במיעוט שחוק, במיעוט דרך ארץ, … ובקבלת היסורין" (אבות ו, ה). ובנוסח אחר באותו פרק: "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל … אל תבקש גדולה לעצמך ואל תחמוד כבוד … ואל תתאוה לשלחנם של מלכים … ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך" (אבות ו, ד).
מה שלמעלה מן השמש
דברים דומים נכתבו בספרות ההלכה והמוסר גם על תפקידים נוספים. במכללה לחינוך חשוב לשים לב לדרישות המופנות למורים ולמחנכים. לפני כאלף שנים כתב רבנו גרשום מאור הגולה תשובה על חובות המלמדים, ופתח אותה במילים אלה:
"צריכין להיות נאמנים מלמדי תינוקות וסופרים לעשות מלאכתן באמונה וצדיקים במעשיהם. ומי שמלאכתו באמונה זוכה הוא להיות בישיבה של מעלה ואינו מט לעולם, שכן אמר דוד ברוח הקדש: 'ה' מי יגור באהלך ומי ישכון בהר קדשך הולך תמים ופועל צדק', וכתוב:'עושה אלה לא ימוט לעולם'. וכל שכן מלאכת מלמדי תינוקות שהיא מלאכת שמים שצריכים להזהר במלאכתם. ואם עושין כן עליהם הכתוב אומר: 'ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד'" (תשובות רגמ"ה, מהד. איידלברג, סימן עב).
בשיר המעלות השביעי יש פסוק שנראה כביכול סותר לכל האמור:"שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא" (תהלים קכז, ב). נראה שהוא מבטל את הערך של העמל והיגיעה של משכימי הקום והמאחרים לשוב מעמל יומם. הוא מכנה אותם "אוכלי לחם העצבים", לחם של עצבון ושל עצבנות. ידידו של הקב"ה מעדיף כביכול את השינה! נראה שמדובר על תכלית אחרת של העמל. מדובר על אנשים שעמלים להשיג עושר, נכסים וכבוד, נושא שספר קהלת מרבה לעסוק בו, כדוגמת הפסוקים הבאים: "כִּי מֶה הֹוֶה לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ שְׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: כִּי כָל יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַעַס עִנְיָנוֹ גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ גַּם זֶה הֶבֶל הוּא" (קהלת ב כא-כג).
הרדיפה אחרי העושר ושאר הבלי העולם הזה, היא המחוללת את "לחם העצבים", אבל על העמל שאדם עמל עבור מה ש"למעלה מן השמש", נאמר בשיר המעלות העוקב, השמיני: "אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא ה' הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו: יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תהלים קכח).
