1. דומה שאמרת הכנף המיוחסת לשופט בית המשפט העליון האמריקני אוליבר ונדל הולמס הבן, "Hard Cases Make Bad Law", כאילו נולדה כדי לתאר את פסק הדין שניתן אתמול בבית המשפט למשפחה בראשון לציון, בפרשת מחדל ההפריה, או אם תרצו, פרשת "תינוקת/ילדת המריבה". מה שהיה עם פרוץ הפרשה עובר היא היום תינוקת כבת שנתיים שלמרבה השמחה איננו יודעים עליה הרבה, חוץ מהעובדה הפשוטה ששני זוגות הורים מתכתשים על הזכות להחזיק בה ולגדל אותה. אם יש משהו אחד המשותף לשני הזוגות, הרי זו הטרגדיה. שניהם נקלעו לדרמת מתח נוראית, בלתי נתפסת, של מאבק על הזכות לממש את הורותם לילדה שבעיני כל אחד מהזוגות היא בתם, ואך ורק בתם. כאשר זוכרים גם שמדובר בשני זוגות הורים שהיו בעיצומם של טיפולי פוריות, הרי שאף שאיננו יודעים עליהם יותר מכך, נקל לשער עד כמה המאבק הזה הפך לקיומי ממש עבור שניהם.
2. לא נתאר כאן את השתלשלות הפרשה הנוראית, שראשיתה במחדל שהתרחש בבית החולים אסותא, המשכה במאבק משפטי שהוכתר בהצלחה על עצם זכותם של ההורים הגנטיים לקבל אישור מדעי-רפואי לכך, וכעת הפכה למאבק (שעל אף פסיקת בית המשפט למשפחה, עדיין רחוק מאוד מסיום) על הזכות להחזיק בילדה. את סיפור המעשה תוכלו לקרוא באלף כתבות שונות. בשורות הבאות אני רוצה להניח את האצבע על נקודה אחת קריטית בפסק הדין שניתן אתמול על ידי שופט בית המשפט למשפחה בראשל"צ עובד אליאס, והורה להעביר את הילדה לידי הוריה הגנטיים. זהו המשפט הפותח את פסקה 14 של פסק הדין, ולמעשה פותח את הנימוק שנתן השופט להעדפת חוות הדעת לפיה יש להעביר את הילדה להורים הגנטיים: "בהינתן כי נקודת המוצא היא שהורים גנטיים הם ההורים הטבעיים".
3. "נקודת המוצא" הזו מבוססת אומנם לשיטתו של השופט אליאס על פסיקת בית המשפט העליון, אך דומני כי זה איננו כל הסיפור. את הפרשה הזו מלווה מאז ראשיתה באופן בלתי נמנע סיקור תקשורתי אינטסיבי. כולל דיווחים רבים, תחקירים עיתונאיים וכתבות שונות ומגוונות. הצד השווה שבמרביתם הוא בלבול עקבי בין שני מושגים שאינם זהים על אף הקרבה המסוימת ביניהם: "הורים ביולוגיים" ו"הורים גנטיים". אכן, במצב העניינים הטבעי, ההורות הביולוגית היא גם גנטית. אולם, ברגע שה"חבילה" הטבעית הזו מתפרקת בעזרתו האדיבה של המדע המודרני, ומאפשרת יצירת חיים במקום בו קצרה ידו של הטבע, ההורות ה"ביולוגית" מתפרקת לשניים, לזיקה הגנטית מחד ולזיקת ההולדה מצד שני. שתי הזיקות הללו הן "ביולוגיות" באותה מידה. מי שנושאת ברחמה עובר ממש מרגע הפיכתו לכזה ועד היותו לאדם, חי המסוגל לחיות בזכות עצמו, היא אמא ביולוגית/טבעית לא פחות ממי שנתנה לעובר את המטען הגנטי שלה. ועל אף זאת, כמעט בכל הדיווחים בתקשורת הפכה ההורות הגנטית להורות "ביולוגית", ומשם ועד להגדרת ההורות הגנטית כ"טבעית" ומתוך כך להעדפתה הקטגורית – הדרך מסתבר קצרה מאוד. כשזו האווירה הציבורית – ההכרעה התקשורתית כמעט בלתי נמנעת.
4. כיצד קרה שלמדנו להעדיף את הזיקה הגנטית על פני זיקת ההריון והלידה? האמת היא שכדי לענות על השאלה הזו תשובה ממש טובה נדרש מחקר סוציולוגי מעמיק. אולם, עד שמחקר כזה יתבצע – תרשו לי לנדב את השערת המחקר שלי. לטעמי, המציאות הזו נובעת מההשגרה של מושג הפונדקאות במציאות הישראלית. תוך שנים לא רבות נכנס המושג הזה לחיינו כמציאות פשוטה, כמעט טבעית, על אף שלא נדרשת מחשבה מאוד מעמיקה כדי להבין שמדובר במציאות הכי לא טבעית בעולם. בחסות הכמיהה הכל כך טבועה בכולנו להמשך קיום והבאת צאצאים לעולם, השתקנו משך שנים את השאלה הפשוטה: האם המושג הזה, פונדקאות, הוא הגיוני? האם באמת אפשר להתייחס להריון ולידה כאל "נשיאת עובר", כשמו של החוק המסדיר את הסוגיה בארץ: "חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד), תשנ"ו-1996"? והאם "נשיאת עובר" היא באמת נושא להסכם, משל היתה עסקה מסחרית? שהרי מרגע שבו הפכנו את ההריון והלידה, מכונני האימהות, לנושא להסכם ל"נשיאת עובר", קצרה הדרך משם ועד הפיכת עצם ההריון והלידה לעוד דבר מה טכני, שאיננו מכונן זיקת הורות גם במקום שבו הוא איננו מלווה בהסכם. השאלה האם אישה יכולה לגלות בדיעבד שהיא היתה "פונדקאית בעל כורחה" לא הייתה מתעוררת אילולי מושג הפונדקאות עצמו היה קיים בתודעתנו.
5. המאמר הזה לא בא לקרוא תיגר על עצם האפשרות לקיומה של פונדקאות בישראל, אלא רק לשאול מתי הפכה זיקת ההריון והלידה לכל כך מינורית בעינינו. ובטח מתי הפכה הזיקה הזו, כשהיא באה עם גידול הילדה במשך למעלה משנתיים, לכזו שלשיטתו של שופט בישראל איננה מכוננת הורות "טבעית". אפשר להתגולל על פסק הדין, אבל נכון יותר להביט פנימה על עצמנו ולשאול מה חלקנו כחברה, וגם מה חלקה של התקשורת בפסק הדין הבעייתי.
