עם פתיחת שנת הלימודים תשע"ט הכריז שר החינוך בנט על מספר צעדים שמטרתם להגדיל את האוטונומיה של מנהלי בתי הספר. נקבע סל שקלי גמיש של 105 מיליון שקלים, שיוקצו למנהלי בתי הספר לשימוש גמיש למטרות מגוונות. הוחלט כי מנהלי חטיבות עליונות יוכלו להרחיב משרות של מורים נבחרים להיקף של עד 125% משרה, ללא צורך באישור מאגף כוח אדם. הבקרה על בתי ספר שעומדים ביעדים חינוכיים תצומצם לתדירות של אחת לחמש שנים במקום אחת לשלוש (במדינות אחרות, כמו ארה"ב לדוגמא, נמצא כי פיקוח הדוק מדי גורם למנהלים להתרכז בשיפור ציוני המבחנים על חשבון יתר היעדים הבית ספריים ובכך פוגע בתלמידים). ומעל לכל – הוחלט על פיילוט שיופעל ב-150 חטיבות ביניים, כאשר לרשות כל אחת מהן יועמד סכום של 100,000 שקלים, אותו יוכל המנהל להשקיע לטובת בית הספר, על פי שיקול דעתו.
הרחבת האוטונומיה הניהולית היא צעד נבון, המצביע על כך ששר החינוך מבין את הצרכים המרכזיים של מערכת החינוך: מתן אמון במנהלים ובשיקול הדעת המקצועי שלהם והרחבת הגמישות הניהולית באופן שיאפשר להם להתאים את העשייה החינוכית בבית הספר לצרכים הייחודיים של תלמידיהם.
מערכת החינוך הישראלית מתאפיינת בריכוזיות גבוהה במיוחד. הנחיות מפורטות מונחתות על המנהלים חדשות לבקרים, ואלו נדרשים למלא את ההוראות בדקדקנות כאחרוני הפקידים. מערך הפיקוח והבקרה החונק, חובות הדיווח האינסופיים ומרחב שיקול הדעת המוגבל, מציבים את המנהלים בעמדה אבסורדית של חוסר התאמה בין הסמכות המצומצמת המוענקת להם לבין האחריות הרחבה המוטלת על כתפיהם.
המושג 'אוטונומיה ניהולית' אינו מושג זר למערכת החינוך. למעשה, משרד החינוך "מדבר" אוטונומיה עוד משנות ה-70. לפני כשנתיים הקים המשרד צוות מקצועי במטרה לבחון באלו תחומים רצוי וניתן להרחיב את הגמישות הניהולית. הצוות הפיק את "דו"ח מרחבי האוטונומיה" הכולל שמונה החלטות ליישום מידי שאומצו על ידי המשרד. אלא שמילים לחוד ומעשים לחוד. בחינה מדוקדקת שביצע פורום קהלת העלתה כי בחלק מהנושאים הייתה דווקא נסיגה באוטונומיה. נקבע כי תורחב הגמישות בעיצוב מערכת השעות הבית ספרית, אלא שבפועל – הגמישות בתחום זה רק הצטמצמה. בתחום העסקת המורים, כלפיו מבטא הדו"ח ביקורת נוקבת ביותר בנוגע להיעדר הגמישות בו, הסתפק המשרד בהחלטה "להדגיש את מרחבי הגמישות הקיימים" בתחום. החלטות אחרות כלל לא יושמו, כמו ההחלטה כי בשנת הלימודים תשע"ח יתקיים פיילוט שיאפשר לבתי ספר לנהל את מרב המשאבים המוקצים להם באופן גמיש.
האם גורלה של "תכנית בנט" הנוכחית יהיה שונה מגורל ההחלטות שהתקבלו בעקבות דו"ח מרחבי האוטונומיה? ימים יגידו.
בכל אופן, מדובר בצעדים ראשוניים בכיוון הנכון. כדי לאפשר שיפור אמיתי במערכת החינוך, נדרש שינוי תפיסתי של ממש. אוטונומיה ניהולית צריכה להיות ברירת המחדל. הטלת מגבלות על שקול הדעת של מנהלי בתי הספר צריכה להיעשות רק כאשר יש לכך הצדקות מובהקות. בנוסף, יש לעבור לשיטת תקצוב שקלית פר תלמיד, במקום תקצוב בשעות פר כיתה, ולאפשר שימוש גמיש בתקציב הבית ספרי, בכפוף למנגנון שקיפות ודיווח הולם. חשוב במיוחד להרחיב את הגמישות בבחירת צוות ההוראה של בית הספר, בניהולו ובתגמולו.
כאשר נגיע למצב בו למנהל בית הספר נתונים הכלים ומרחב שיקול הדעת הדרושים למילוי תפקידו – נוכל לצפות לשיפור שכולנו מייחלים לו, לטובת ילדי ישראל.
עו"ד אביטל בן שלמה מנהלת את פרויקט מדיניות החינוך בפורום קהלת
