התגלגל אליי סרטון של להקה נוצרית, ששרה בהופעה חיה: "כל אשר נשמה באפו, הללו א־ל". לאור מה שאני קורא על ארצות הברית בתקשורת, הנחתי שיצפו בסרטון הזה שלושה חוואים מאלבמה. למעשה, תוך שנה ומשהו צבר השיר הזה, "פרייז" (Praise), יותר ממאה מיליון צפיות ביוטיוב. והוא לא לבד: לפי נתוני ספוטיפיי, הפופולריות של המוזיקה הדתית באמריקה זינקה השנה ב־30 אחוז.
זה מפתיע, כי מקובל לומר שהמגמה בארצות הברית הפוכה. ב־1998 הצהירו 62 אחוזים מתושבי אמריקה לסוקרים של ה"וול סטריט ז'ורנל" שהדת חשובה להם מאוד, וב־2023 רק 39 אחוזים אמרו כך. אך מתברר שגם בחברה מתחלנת יש זרמים סמויים בכיוון ההפוך. אמונה דתית מפעפעת מתחת לפני השטח, במקומות בלתי צפויים.
קל וחומר שכך הוא במדינת ישראל. הדתיות במדינת ישראל לא נחלשת, אלא להפך. ועדיין, העוצמה של ההתחזקות הדתית הזו והכיוונים שהיא תופסת מפתיעים אותי שוב ושוב. המקומון המקוון "מיינט" הכריז לפני שבוע: "העומס ברכבת הקלה בירושלים הגיע לשיא חדש". מה הסיבה לעומס החריג הזה? רבבות שנוהרים לסליחות בכל לילה בכותל המערבי. זו תופעה חדשה למדי, שצמחה לממדי ענק בעשור האחרון. כלי התקשורת כבר גילו אותה, ובערוצים מרכזיים אפשר למצוא שידור חי מהסליחות של ערב יום הכיפורים ברחבת הכותל.
לסליחות הללו נוהר קהל גדול שאינו דתי – ולא רק לסליחות הוא נוהר. תוך כדי תספורת אמר לי בשבוע שעבר הספּר: "הבת הגדולה שלי התחילה תיכון, והתחילה לשמור שבת". שאלתי מאיפה זה בא, והוא אמר: "מהחברות בבית הספר". עופר וינטר מזכיר לנו שלפני עשר שנים מיררו את חייו משום שהזכיר את שם ה' במסמך צבאי, בעוד במלחמה הזו כמעט אין יחידה צבאית שלא נכנסה לקרב בתפילה ובקולות שופר. כבר שנה שילדיי הולכים כמה פעמים בשבוע לקשור ציציות צבאיות אחרי שעות הלימודים, כי כל חייל שנכנס לעזה דורש ציצית. הרבנות הצבאית סיפקה עד היום יותר ממאה אלף ציציות צבאיות. בדרך כלל לא קל לנו לשכנע אפילו את התלמידים הדתיים שלנו ללבוש ציצית בקיץ הישראלי, והנה השנה אני רואה מדי פעם ברחוב נערים חילונים גלויי ראש, שציציות מהודרות משתרבבות מבגדיהם. הנער פדוי השבי יגיל יעקב פרסם לאחרונה באינסטגרם דברי תודה לה', והודיע שהוא מתחיל ללבוש ציצית. אין לי מושג למה דווקא המצווה הזו מצאה נתיבים סמויים לליבותיהם של הישראלים בעת צרה. לפעמים החיילים מסבירים שהציצית היא סגולה להגנה או אמצעי זיהוי, אך יש בעולם הרבה סגולות והרבה אמצעי זיהוי, והם בחרו דווקא במצוות א־לוהינו.
נכון שיש בישראל גם תהליכים אחרים, בכיוונים אחרים. הישראלים הופכים יותר מסורתיים, אך גם יותר ליברליים, והצירוף הזה לעיתים מבלבל אותנו. המסורתיות הישראלית החדשה אטרקטיבית גם לצעירים הדתיים. רובם לא נמשכים כלל לאופציה של חילוניות מיליטנטית, אנטי־דתית ואנטי־לאומית. מסורתיות לאומית ליברלית – שהיא המיינסטרים הישראלי החדש – מפתה אותם הרבה יותר. זה מסבך את החיים שלנו, מחנכיהם, שרוצים שתלמידינו יקפידו על כל תרי"ג המצוות, קלה כחמורה; אך הקושי הזה שלנו נובע מתהליך חברתי שהוא בשורשו חיובי ומבורך.
בדרך כלל לא קל לנו לשכנע אפילו את התלמידים הדתיים שלנו ללבוש ציצית בקיץ הישראלי, והנה השנה אני רואה מדי פעם ברחוב נערים חילונים גלויי ראש, שציציות מהודרות משתרבבות מבגדיהם
יש המנסים להמשׂיג את התהליך הזה כ"הדתה", כאילו מדובר באיזו כפייה יזומה וכוחנית. למעשה מדובר בתהליך הפוך, "התמסרות": התקרבות למסורת, הצומחת מלמטה למעלה. אכן, יש בישראל גם מיעוט שנאבק בדת באופן אגרסיבי. אך מי שמתמקד, למשל, במאבקיה המשונים של עיריית תל־אביב נגד המתפללים ברחובותיה, מחמיץ את התמונה הגדולה. למעשה, החרון של המאבק האנטי־דתי נובע לדעתי בדיוק מהנקודה הזו. אין כאן רודנות אתאיסטית רבת עוצמה, שלוחצת את המגף חזק יותר על צווארם של המאמינים החלושים. להפך: יש כאן מיעוט אנטי־דתי רדיקלי שרואה בבעתה את הצטמקותו, ומנסה להיאבק נגדה בייאוש ובזעף.
ההכרה הזו צריכה להביא אותנו לתגובה מתונה כנגד הגחמות האגרסיביות של עיריית תל־אביב ודומותיה. לא צריך לריב; האמונה חזקה מאוד בחברה הישראלית, והקב"ה לא צריך שנתקוטט למענו. אי אפשר לדעת לאן יתפתח תהליך ההתמסרות, אבל דבר אחד ברור לי: תהליכים רוחניים מתנהלים בעולם הרוח, ואינם נבלמים בנפנופי אגרוף. לכן לא צריך לפחד מהאגרופים הללו. "אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח", וצעקות על העננים לא ימנעו את הגשם. בתפילת הסליחות נבקש השנה סליחה גם מעם ישראל, שלא ידענו להעריך את נטייתו הכּנה אל א־לוהינו.
motzash.navon@gmail.com
