לפי פרסום זר, הגיוני למדי, תזמון מבצע הביפרים בלבנון היה אילוץ. חיזבאללה התחיל לחשוד בכמה ביפרים שלו, ובישראל נדרשה קבלת החלטה מהירה, נפיצה. אלא שכעבור יממה בדיוק התפוצצו בביירות ובנותיה אמצעי קשר מסוג אחר, ולא רק חיזבאללה נקלע לבלבול קשה, גם הפרשנים הצבאיים: האם בכל זאת הופעלה פה תוכנית סדורה היטב?
אחרי אחד־עשר חודשי התגרות אכזרית בישראל, נסראללה ספג סוף־סוף תגובה בלתי מידתית. ישראל הרשמית לא קיבלה אחריות על הפעולה, עם כל הכבוד לחשבונות הטוויטר של טופז לוק ושלמה קרעי, אבל חיזבאללה מיהר לייחס לה את הפעולה, וכך גם העולם הגדול. הכותרות הראשיות בעיתוני המערב עמדו בסימן התפעלות מהיכולות המודיעיניות והטכנולוגיות שהופגנו בצהרי יום שלישי ברחבי לבנון וסוריה. אין בהן פיצוי על האסון הכבד שפקד את ישראל בתחילת השנה, אבל יש בהן נחמה גדולה. עוד לא אבדה, חלילה, התקווה להתאוששות. מדינת היהודים הקטנה שוב מצטיירת כמעצמה ביטחונית. אויביה הצליחו להפתיע אותה קשות בסתיו, אך לא להביס אותה ואף לא לשלול ממנה את הכישורים שהוציאו לה מוניטין בינלאומיים ביוני 67' ובמבצע אנטבה 76'.
כשהמילים הללו נכתבות, לא ברור מה הלאה. כביכול, ישראל התמהמהה לנצל את ההלם של חיזבאללה לצורכי מתקפה כוללת. מהלך טקטי מזהיר, אלגנטי להפליא, מדויק כמו מכת בכורות, לא תורגם מיידית להתפתחות אסטרטגית, אולי בגלל לחץ אמריקני כבד ואולי בשל היסוסים מקומיים. במידה מסוימת זהו משל למתרחש בדרום: צה"ל הכה שם קשות בחמאס, אך טרם הצטווה לתרגם את שלל ההישגים הטקטיים להכרעה אסטרטגית. בשבוע שעבר היה נדמה שהממשלה מנחה אותו ליישם את תוכנית איילנד בצפון הרצועה, ולהרחיק משם את שארית האוכלוסייה כדי לבודד את המחבלים, אך עד אתמול לא ניתנה הנחיה כזו. חמאס ממשיך לשלוט על צנרות הסיוע ההומניטרי בכל רחבי גזרת עזה. לפיכך אפילו בצמרת צה"ל לא נעלבים עוד מהמילה "דשדוש". היא סוג של טרוניה כלפי הדרג המדיני: שיחליט כבר מה הוא רוצה.
חשיפת המגעים בין הימין הממלכתי לנתניהו על הצטרפות הסיעה לקואליציה, ופרסום מיזם החלפתו של יואב גלנט בגדעון סער, עוררו תחושה שהדשדוש עומד להסתיים. סער וסיעתו תובעים מזמן פעולה נחרצת יותר בדרום ובצפון. יש להם סדר עדיפויות אמיץ בסוגיית החטופים. אומנם יש גם משקעי עבר עמוקים בינם ובין נתניהו, אבל המשקעים בינו ובין גלנט עמוקים פי כמה. ראש הממשלה ושר הביטחון מסוכסכים ביניהם עד כדי פגיעה בביטחון ישראל. אחד מהם צריך לוותר, וכרגע לא מדובר בנתניהו. ביום שלישי הוא היה כבר על סף החלטה, אבל אז התפוצצו הביפרים בלבנון.
בסיעת הימין הממלכתי מבהירים שהם לא לוחצים עליו ושהדיון הוא לא רק על תיקים, אלא בעיקר על אופן ניהול המלחמה. סער רוצה לתת לצה"ל לנצח. אין ספק שגם צה"ל רוצה, השאלה הגדולה היא איך, והשאלה העוד יותר גדולה היא מה נתניהו רוצה באמת. למרות הצהרותיו הלוחמניות השבוע, וכל מה שקרה אחר כך מעבר לגבול, ייתכן שהוא עדיין מעדיף עסקה והסדרה על פני מלחמה.
