אולי במדינה אחרת, שידור קומדיה על קצינים כושלים שמשרתים במערך צולע עם מפקדים מושחתים היה יכול להיות עניין בעייתי בזמן מלחמה בוערת. אבל במדינתנו הקטנה וידועת האתגרים, אין דבר כזה 'אמיץ' או 'נועז' מדי. כך, ה'מפקדת' של כאן 11 בבימוי עטרה פריש, לא רק שעלתה לשידור שבוע שעבר, בין מהדורת חדשות קודרת לזו שאחריה כמו ליצן שמתפרץ לישיבת הקבינט הביטחוני, אלא גם צולמה הרבה אחרי השבעה באוקטובר כשבין שורות השחקנים אף נמצא לוחם מילואים אחד – דור הררי.
אבל כל זה לא משנה, כי המפקדת היא לא סתם עוד קומדיית קרינג' מבית היוצר הבועט של תאגיד השידור. היא תופעה, קאלט, משהו ש"ברור שראיתם", ואין הרבה אנשים ששירתו בצה"ל, מי בקרבי, מי במודיעין ומי – כמו נועה, הקצינה החביבה שמגלמת אלונה סער – באזור שמאחורי הקלעים של צבא ההגנה לישראל, שלא ראו משהו קטן מהם בגיבורי הסדרה.
בלי היסוס, המפקדת חושפת את הצד המבדר יותר של הצבא, שמזכיר לנו שבסופו של דבר מדובר בילדים עם מדים ודרגות שמנסים לנהל את הגוף החשוב ביותר במדינת ישראל. אז מה הפלא שעליית העונה החדשה עכשיו לא עוררה התנגדות אלא דווקא ציפייה נואשת לבידור שירחיק אותנו מאזור הלחימה, וישיב אותנו אל תחרויות על טוסט משולשים – מצרך נדיר במחסן הצבאי – או לניסיון להעמיד ב-ח' מדוגמת חיילות ששבו מהשק"ם עם במבה. ואולי לעת הזו הגיעה המפקדת למלכות?
אבל נראה שהעונה השלישית, שהיא גם חותמת הסיום של הסדרה האהובה, בחרה להתנהג בדיוק כמו חייל שמתקרב לשחרורו. האס"ק (אווירת סוף קורס) חולשת לא רק על העלילה העונתית, שבה גיבורי הסדרה נמצאים במעין חופשה בין מחזורי טירונות, אלא גם על הכתיבה, המשחק ועל היצירה באופן כללי. המשפטים המדויקים להכאיב של העונות שעברות, הפכו למילים מהורהרות חסרות משמעות. גם הסיפור איבד מוטיבציה, והוא פשוט מתגלגל כמו צמיג תועה בכביש, לא באמת משנה לנו לאן הוא יגיע בסוף. אבל האכזבה הקשה מכל מגיעה דווקא מהדמויות, חוד החנית, הסיירת של כל קומדיה.
המפקדת תמיד התגאתה בדמויות עם אופי מובהק, ברור והזוי כל אחת בדרכה שלה, מה שהופך את ההתאהבות בהן לקלה מאוד. זה מתחיל מנועה שלנו, שחוסר הכישורים החברתיים שלה הופך אותה לאחת הגיבורות המעניינות שנראו על המסך הישראלי. וממשיך עם המ"פ הפרנואיד כפיר (שמגלם דור הררי, שהגיע אל סט הצילומים מהמילואים, והחליף את המדים המאובקים מהלחימה בעזה באלו של הדמות), צימר (כרמל בין האדירה) וצליל (נעה אסטנג'לוב שכבר הספיקה לפרוץ לעוד מגוון ענק של תפקידים) שהן מתנה לכל שחקן.
אלא שגם הדמויות, כמצופה ממי שעוד רגע יֵצא לחופשת השחרור שלו, מתעצלות לעשות את תפקידן בסדרה ולהתמסר לקיצוניות, שהיא לא פחות מכוח העל שלהן. בניגוד לעונות הקודמות מלאות המרץ, כאן גיבורות הסדרה עייפות, מעייפות ואפילו קצת גנריות לעת סיום. חשוב לציין שלא מדובר כאן בשחקנים, שבהתאם למצב עושים עבודה מצוינת. אלא שהפעם אין להם כמעט עם מה לעבוד.
בציפייה לראות איך ייסגרו כל הקצוות, ומתוך נאמנות וגעגוע, אפשר לנבא שהסדרה תהנה שוב מהפופולריות שהיא רגילה אליה, אבל הפעם תיאלץ להסתדר בלי המחמאות הנדיבות. אבל עדיין עוד נותרו לא מעט פרקים בהם היא יכולה להגביר הילוך, ולהחליט שהיא מסיימת את המסלול שלה בספרינט מהיר ולא בצליעה.
ייתכן גם שהתפקיד שהטיל הקהל הישראלי על הסדרה הוא גדול מדי. בסופו של דבר, לא כל קומדיה צריכה לקבל את המשימה ליצור הסחת הדעת מהמציאות הקשה, במדינה שלנו זו משימה כמעט בלתי אפשרית. אבל בקצב הזה, אם גם המפקדת לא תיתן לנו אספקיזם מבורך מהמציאות, יכול להיות שנצטרך קצת בריחה ממנה.
