מגויסים שעוזבים את בית הכנסת בעיצומה של תפילת חג ונוסעים לעבר החזית, כשברקע רעש של סירנות המבשרות על פריצת מלחמה; קריסת "הקונספציה" הצבאית ואובדן אמון בהנהגה הפוליטית; בידוד בינלאומי גובר כלפי ישראל דווקא אחרי מתקפה קשה עליה, פולמוס נוקב עם האנטישמיות המערבית, ומפגש עם בני בניו של ישמעאל שאינם מרפים מחרבו של מוחמד. הקריאה בספר שלפנינו דורשת תזכורת תמידית לכך שהוא לא נכתב בעקבות טבח שמחת תורה תשפ"ד, אלא על רקע מלחמת יום הכיפורים תשל"ד.
התחושות הקשות שעוררה המתקפה האכזרית בעוטף עזה מקבלות הדהוד מחודש בלשונו הפיוטית של הרב אברהם חזן, המשלבת מבט היסטוריוסופי על הסכסוך הישראלי־ערבי, כזה שנע כל העת בין הממד הגיאו־פוליטי של העימות ובין הממד התיאולוגי שבבסיסו, תוך קריאה לחיפוש משמעות בהווה. כל זאת מתוך עיון במקורות המקרא והמדרש, שמאפשרים, למרבה ההפתעה, לשרטט עתיד אחר מול העולם הערבי והמוסלמי בכלל, בדרך שאיננה מתרפסת או אפולוגטית מחד, אך גם איננה נופלת לתהום הפטליזם מאידך.
הרב אברהם חזן נולד בשנת 1920 באלג'יריה שתחת הקולוניאליזם הצרפתי. הוא השתייך ל"אסכולת פריז למחשבת ישראל" – קבוצת רבנים ואנשי אקדמיה שהייתה האליטה הרוחנית והחינוכית של דוברי הצרפתית בארץ בשנות השבעים והשמונים; היה חבר נפש של הרב יהודא ליאון אשכנזי ("מניטו"), שעל ערש דווי אף ביקש שיספיד אותו; תלמיד קרוב לפרופ' אנדרה נהר, ומיודד עם דמויות כפרופ' אליענה אמדו לוי־ולנסי ופרופ' בנימין גרוס. בישראל הוא שימש כרב הראשי של משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר, והקים את "קרן התשובה" לשיקום אסירים ברוח היהדות.
ספרו זה, שנכתב בעת המלחמה, פורסם בצרפתית בשנת 1975, ואף זכה להצלחה בקרב עיתונאים, מבקרי ספרות ודוברי צרפתית בארץ ובחו"ל. חזן תרגם אותו לעברית, אך כתב היד לא ראה אור ונותר בעיזבונו. כעת, לאחר עריכה מחודשת והבאה לדפוס בידי בתו, מרים סטיווי־חזן, הוא מוגש לקורא העברי, רלוונטי מתמיד.
מסע אינטלקטואלי בחגי תשרי
נקודת הכאב שהניעה את הרב חזן לכתוב לא הגיעה דווקא מהאיומים החיצוניים, כי אם מבית. הייתה זו הצהרתה של ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, שפנתה לעם בשעה הקשה שאחרי המתקפה והכריזה: "אנו בוטחים בכל לב ברוחו ובכוחו של צה"ל להכריע את האויב… צה"ל, בו הערובה לחיים ולשלום". האומנם, תהה חזן, שלושת אלפי שנות היסטוריה יהודית מובילות להישענות על כוחנו ועוצם ידנו בלבד? כשהוא עטוף בטלית ובליבו רושם היום הקדוש, לאחר שהוביל את תפילת יום הכיפורים בבית הכנסת, שמע חזן את דבריה של גולדה לאומה, וחשמועקה ומחנק רוחני.
מתוך האכזבה הזו ביקש חזן להתבונן במאורעות המלחמה מנקודת מבט היסטוריוסופית־רוחנית: "גמרתי אומר שעליי לנסות ולפרש לעצמי, ואולי לאחרים… לא את כרונולוגיית הקרב ולא את ההתפתחות הדיפלומטית, אלא דווקא את ההסתבכות הרוחנית שבה נאחזים הקורות האלה, לחלץ את המשתמע מהסבך ומהערפל שבמאורעות".
בעיניו, רק נקודת מבט תנ"כית ומדרשית יכולה להעניק פשר אמיתי. הרב חזן מודע לכך שהחלת פרדיגמות של חשיבה תיאולוגיות על מאורעות ההווה עלולה לעורר בקרב הקורא הישראלי־חילוני שאט נפש, וביטולן כ"הזיה דתית". תשובתו של חזן היא שההיסטוריה של העם היהודי חורגת מגבולות החשיבה הרציונלית: "אין להיגיון ולקורותיי דבר במשותף". לדעתו, ניסיונות הבריחה של הציונות החילונית מהייעוד היהודי יסתיימו כסיפורו של יונה הנביא, שברח הרחק ככל שיכל, אך גם במצולות ים שמע את תביעתו של אלוהי ישראל למלא את שליחותו הנבואית כלפי האנושות.
עם זאת, חזן איננו חוטא בהדחקת הריאלי לטובת התיאולוגי, או בזלזול ב"אחר" החילוני. נימת כתיבתו, שאינה מדלגת על שיתוף חוויותיו הקיומיות כישראלי בשעת מלחמה, מבטאת בקשה אמיתית להראות לאחיו דרך שונה להבנת המציאות הישראלית. היכרותו עם התרבות העולמית, "בקיאותו בתרבות האירופית… הגותו המאופיינת בריאליזם פוסט־שואתי ואופטימיות משיחית, עם תיאולוגיה שיש בה ענווה שאינה נבנית מ'כוחי ועוצם ידי'", כלשונו של פרופ' אבינועם רוזנק בנספח מאיר העיניים שבסוף הספר – משכנעות את הקורא כי לפנינו אינטלקטואל יהודי המסוגל להציב אתגר של ממש לנקודת המבט החילונית על סיבת האיבה לישראל ומיקומה במשפחת העמים.
חזן מעביר את קוראיו מסע אינטלקטואלי שחורז את חגי תשרי: מיום הכיפורים, ועד למסר האוניברסלי של תרבות ישראל המגולם לדעתו בשמחת תורה. עיקרו של הספר קשור בלקח האקטואלי והרוחני שמלמדים אותנו האושפיזין של חג הסוכות. כך למשל, כנגד הלילה הראשון בסוכה, לילו של אברהם אבינו, דן חזן בבדידותה של ישראל בין האומות כבדידותו של אברהם העברי, הניצב מעבר אחד כאשר העולם כולו מן העבר השני. בלילה השני של החג, שבו אנו מארחים כביכול את יצחק אבינו, "הציוני הראשון", חזן מכניס לעומק הניתוח שלו את אחיו־יריבו, ישמעאל. דרך דמותו הוא דן בתיאולוגיה המוסלמית, תוך עמידה על נקודות השוני שלה מהיהדות והמאבק המודרני של האומות הערביות בישראל, שלו שורשים דתיים מובהקים.
שתיקתו של ישמעאל
כמה קטעים מניתוחו המקורי של חזן רלוונטיים במיוחד לימינו. ראשית, חזן משוכנע כי אין לחפש נימוק רציונלי למתקפה הערבית על ישראל. הוא מפנה את הקורא למכתבו של שר החינוך והתרבות הסורי למנכ"ל אונסק"ו משנת 1968: "השנאה שאנו מחדירים לילדינו משעת לידתם, קדושה היא בעינינו". הוא איננו נרתע מלהצביע על מקורה של האיבה הערבית לישראל במלחמותיו האכזריות של מוחמד מול השבטים היהודיים: "הג'יהאד, הידוע בהיסטוריה לשמצה, חי ובועט גם בדורנו, מעביר חרבו הקטלנית בשם קדושת האסלאם ושליחות נביאו, בשם אללה. הג'יהאד של המאה העשרים חידש והעשיר את קנאותו הודות לתרומת האנטישמיות הבינלאומית".
בעקבות זאת מתבונן חזן בדמותו של ישמעאל במקורות. הוא מפנה למדרש בספר הזוהר שבו נאמר כי לעתיד לבוא יזכו בני ישמעאל בחלק של ארץ ישראל משום שהם מלים את בניהם, ובשל כך "יעכבו את בני ישראל לשוב למקומם" ואף יחוללו מלחמות גדולות בעולם. מספר הזוהר חוזר חזן אל ועידת חרטום המפורסמת של הליגה הערבית לאחר מלחמת ששת הימים, ו"שלושת הלאווים" שהוכרזו בה, שמשמעותם הייתה חרם טוטאלי על המדינה היהודית. בני בניו של ישמעאל מתנגדים בתוקף לשיבת ישראל לארצו.
את חוסר הנכונות של ישמעאל וממשיכי דרכו המוסלמים לנהל דיאלוג מוצא חזן – בדומה ל"תורת התולדות" של מניטו – בספר בראשית. הוא עומד על העובדה שישמעאל התנ"כי אינו מוציא מילה מפיו, "לא לאל, ולא לאדם". מכאן הוא עומד על נקודת הבדל קריטית בין שתי הדתות האברהמיות, שחמקה מעיניהם של מזרחנים באקדמיה, במיוחד כאלו שאינם מעורים במחשבת ישראל: "הרעיון התיאולוגי הנועז 'עבודה צורך גבוה', שלפיו משתוקק הקב"ה לתפילתו של האדם, דומה שאין לו שום אחיזה באסלאם… אם האדם איננו ניצב מול אתגר הבריאה והחיים באמצעות עשייה ולקיחת אחריות, כי אז מתפשט הוא מאצילותו כ'נברא בצלם אלוהים'. בכך הוא מאבד את כבודו המיוחד המקנה לו זכות שותפות בהיסטוריה האנושית… ישמעאל מתפלל לה'. הוא לא מדבר איתו. לפיכך אין הוא מדבר גם איתי". בעוד שהתפילה היהודית, ותפיסת האל היהודית, בנויה על דיאלוג, שבמסגרתו אברהם העברי אף מבקר את מעשיו של הבורא וגורם לשינוי הגזירה האלוהית, באסלאם על האדם להיכנע בפני האלוהות. האילמות מובילה לאלימות.
באבחנה חדה, חזן מזהה כבר בימיו את הברית הלא קדושה שבין השמאל העולמי ובין האסלאם הרצחני. הוא מעיר כי את הרעיון לבחירת יום הכיפורים כמוקד ההתקפה על ישראל הגה דווקא אחד מיועציו הבכירים של הנשיא המצרי סאדאת, גנרל רוסי. הוא עומד על כך שבסופו של דבר היחס לישראל מוכתב מאינטרסים בינלאומיים, ובראשם ההזדקקות לנפט של המדינות הערביות. בעיני חזן, מדינת ישראל נועדה לייצג את האנטיתזה לאמירתו של נשיא צרפת דה־גול, כי "בפוליטיקה הבינלאומית אין מוסר, יש רק אינטרסים". תפקידה של מדינת ישראל, הוא "קריאה מתמדת להתעוררות המצפון בניהול ענייניו של העולם. אמנם לעגו למצפון זה, ניאצו אותו כה רבות, אך לא לעולמי עד יימשך הדבר".
עם ישראל אמור להזכיר לעולם כי יש ממד של "סטרא אחרא" בתרבות האדם, "רוע צרוף" כדברי נשיא ארה"ב ג'ו ביידן לאחר מתקפת 7 באוקטובר, ויש להילחם בו עד כלות. שליחותו הלאומית והאוניברסלית של עם ישראל "איננה יכולה להתקיים כל אימת שלא מחה את זכר עמלק". מכאן חשיבות הזיכרון של מחיית עמלק, שעם ישראל נושא בתוכו. אין מדובר בעניין היסטורי, שיש לחפשו בשבטים מדבריים בתקופת המקרא, אלא בגלגול של האיבה המושבעת לעם היהודי, ולאנושיות בכלל, לאורך ההיסטוריה.
דברים אלו הזכירו לי דברים שאמר לאחרונה בריאיון סם האריס, פילוסוף אתאיסט. אם ירושלים תיכבש פעם נוספת בידי צבאות האסלאם, הזהיר האריס, הדבר יעורר התפרצות של אסלאמיזם בעולם כולו, והדרך למלחמת עולם שלישית תהיה בלתי נמנעת. ישראל היא אפוא שומרת הציוויליזציה.
יש סיכוי לשלום
במפתיע, הקריאה התיאולוגית־פוליטית של הסכסוך עם הערבים המוסלמים איננה מביאה את הרב חזן לאמץ גישה פטליסטית לסכסוך. הוא מזהה באנטישמיות האירופית והנאצית יסודות שחיזקו את האנטישמיות המוסלמית, ומקווה כי טיפול שורש, הכולל מודעות לזרעים ההרסניים שהנאציזם זרע בעולם הערבי, יוכל לאפשר גישה חדשה למקומה של ישראל במזרח התיכון.
הרב חזן קורא את מדרשי חז"ל, המבשרים כי לישמעאל תפקיד חיובי באחרית הימים, ובעקבות המהר"ל מפראג הוא מזהה אפשרות של השלמה הדדית בעתיד בין ישראל לישמעאל. אמנם "ארוכה הדרך ומלאת מלכודות", אך כאשר הציוויליזציה המוסלמית תסיר מעצמה את זרעי הפורענות הקיצוניים ("תסור מדרכו של עמלק"), תתוודע לתרומה הגדולה שהיא עצמה ירשה מ"אהלי יצחק" ותאמץ את פסוקי הקוראן המדברים בשבח היהודים – קיים סיכוי לאחווה ושלום בינינו ובין הערבים. שערי תשובה לבני בניו של ישמעאל לא ננעלו.
אין זה אומר שהרב חזן מעלים את הקשיים בשל שאיפות השלום שלו. בוויכוח בתוכנית רדיו עם מלומדת מוסלמית מאוניברסיטת אל־אזהר שבקהיר, הוא טען בתוקף כי קדושת ירושלים ביהדות עולה על קדושתה באסלאם. המפתח לשלום מצוי בכך שהמוסלמים יכירו כי בירתם הרוחנית נמצאת במכה, ולא בעיר חנה דוד.
הספר רווי ניתוחים מקוריים ואבחנות עומק על יחסי היהדות והעולם. למשל, האבחנה כי בעוד שאפשר למצוא הקבלות שונות למנהגים ולמסורות של העם היהודי בדתות אחרות, אין בנמצא הקבלה לחג הסוכות בשום עם ולשון. הדבר קשור לדעתו בסוד השרידות היהודית, שלא שמה את יהבה על עוצמה חומרית בלבד אלא על חיבור אל האינסוף.
לפנינו צוהר להגותו של ענף נוסף וחשוב מהאסכולה הפריזאית למחשבת ישראל. הוא עוסק בחזון השלום היהודי, בתפיסה ייחודית של אוניברסליזם ולאומיות, ובתפיסה ייחודית של ציונות דתית, שאופקיה לא נעצרו בפרטיקולריות הישראלית. במבוא לספר מציין הרב אורי שרקי כי המפגש עם הרב חזן כלל "הקרנה ייחודית שיצאה מהמפגש עימו פנים אל פנים". נדמה כי הקורא הקשוב יוכל לחוש קרינה זו עולה גם מבין כתביו.
מלחמה ותפילה
מיום הכיפורים לשמחת תורה – מסע לשורשי הסכסוך הישראלי־ערבי
הרב אברהם חזן
ידיעות ספרים, 2024, 286 עמ'
