אף פעם לא הבנתי למה זוגות מציינים את יום הנישואים – היום שבו היית לחוץ, עצבני, לבוש מוזר וחרד מכל דודה סימה ודוד מנש שהודיעו ברגע האחרון שהם לא באים. נכון, ביום הזה אנחנו הופכים משני חצאים לשלם ועוד כמה קלישאות שרבנים אומרים בחופה, ונכון, סבתא מייבבת בהתרגשות. אבל הדבר היחיד שעובר לך בראש כשאתה מזיע באיזה גן פקאן הוא מתי לעזאזל כבר נשבור את הכוס ונתחיל לשתות.
אז אני מציע לציין מדי שנה את יום ההיכרות. כשהעולל יגדל, סביר להניח שהוא ישב יום אחד על הספה וישאל "אבא, איך פגשת את אמא?" ולא "אבא, איך התחתנת עם אמא?". בסיפור היכרות יש דבר אחד שאין ביום החתונה – מגע אלוהי, או כמו שקוראים לו מי שחוששים שיחשבו שהם מאמינים: מזל.
אחרי הכול, יום החתונה מתוכנן לעילא. ארוסתך כבר סגורה שלושה חודשים מראש על צבע המפיות וסידורי הפרחים. אבל סיפורי היכרות הם תמיד שילוב של רומנטיקה, התרגשות ומזל. עצרתי כדי לעזור לאמא שלך לתקן פנצ'ר. חשבתי כבר ללכת מהמסיבה ואז אמא שלך נכנסה לחדר. כמעט מחקתי את הטינדר ואז ראיתי תמונה של אמא שלך (אלוהים ישמור. אלה הולכים להיות הסיפורים בעתיד). הכול תמיד נשמע "על הקשקש": אלולא עיכוב של שנייה, הילד הסקרן לא היה קיים.
אבל מה לעשות, אנשים לא זוכרים תאריכי היכרות – וליום הנישואים יש אלבום תמונות שמאפשר להתמלא בנוסטלגיה. לא שהייתי רוצה לדפדף באלבום ההיכרות שלי עם שירן – חצי ממנו שיחות שלא נענו ותמונה של הכיף שנתתי לה בסוף הדייט הראשון במקום בוסה. בכל אופן, העדר החליט שיום הנישואים הוא שייכנס לפנתיאון, ואני, כבשה קטנה, לא נותר לי אלא לפעות ולהמשיך עם כולם. אז מאמי, הנה כמה מילים לכבוד חגיגות יום הנישואים שלנו.
חוכמת המישור
הקלישאה החבוטה ביותר היא ללא ספק המשפט "אני אוהב את אשתי היום בדיוק כמו שאהבתי אותה בהתחלה". בעיני זאת תמיד הייתה אמירה מוזרה. אומרים שזוגיות היא עליות וירידות והיכולת להתמודד איתן, ואין ספק שזה נכון. אבל אם יורשה לי לפרגן לאישה שאיתי, מה שאני אוהב אצלה חוץ מהכול זה האופן שבו היא מתמודדת דווקא עם המישור. כי עליות וירידות – זה קל: בעליות אתה באופוריה, בעננים, הכול קטן עליך, ובירידות אתה דרוך ויודע שצריך לעבוד קשה יותר מבדרך כלל. אבל המישור, השגרה, הוא החוכמה האמתית. בדיוק כמו בכביש: אני יכול לנהוג שעות בדרך הררית ומתפתלת ואני מבטיח לכם שאגיע ליעדי בבטחה, אבל שימו אותי בדרך ישרה ותראו איך אני מתחיל להוריד לעצמי סטירות ולצרוח עם הרדיו כדי שהעיניים לא ייעצמו.
שבע שנים אנחנו יחד, שירן, והייתי שמח להגיד לך שאת נראית בדיוק אותו הדבר, אבל זה יחטא לאמת. את עדיין מדהימה כמובן, אבל השנים הוסיפו לך כמה דברים שלא הייתי מוותר עליהם בחיים:
הקמטוט הקטן ליד העין. אם צוללים אליו פנימה אפשר לראות את אלפי הפעמים שאת עוצרת את עצמך ונותנת לי להתרגז, ואז מסבירה לי בהיגיון שזה סבבה לכעוס אבל אין באמת ממה.
והמבט הזה בעיניים, שעדיין זוהר, אבל אפשר לזהות בו איזה 854 לילות נטולי שינה, שבהם החלפנו משמרות בין העולל לזאטוט, בין הזאטוט לזאטוטית, בין הזאטוטית לעולל וחוזר חלילה.
ועשרות הכוויות הקטנות שאת חוטפת מהבישול. הן כמובן לא היו כשהכרנו, כי עד אז מלאכת הבישול כללה מבחינתך בעיקר הוראות למלצרים במסעדות. אבל מאז שאנחנו יחד, לקחת על עצמך להאכיל אותנו באלף דרכים. בכל פעם שאת מראה לי כווייה חדשה אני מודה לאלוהים שלא עצרת לחשוב לאן פנייך מועדות וזרמת עם העפולאי עם החולצה הקרועה.
ואי אפשר כמובן בלי הסימן הכחול בירך, מכל הפעמים שדפקת את הרגל בלול העץ שחוסם לנו חצי סלון. מה לעשות, אנחנו גרים בדירת שלושה חדרים עם ציוד לילדים שיכול למלא חצי מגדל YOO.
תודות יוצאות לי קיטש
את ממש לא נראית כמו אז, כשהכרנו. שבע השנים שלנו יחד מפוזרות על כל כולך. לא שחלילה יש הרבה מקום להתפזר עליו, את רזה ושלא ישתמע אחרת.
כשאמרתי לך שאני כותב טור על שבע שנים יחד, אמרת לי בציניות המתאמצת שלך: "תן לי לנחש, אתה הולך לכיוון של שבע השנים הרעות ושבע השנים הטובות?". אז תני לי להרגיע אותך, ממש לא. בעיקר כי אין דבר כזה שנים טובות. תירגעי, אין גם רעות. אף שנת נישואים שלנו לא הייתה טובה או רעה. נישואים הם רגעים. כן, אני יודע שאני גולש למחוזות הקיטש אבל אני נשוי שבע שנים, מותר לי.
אז מאמי, תודה על כל הרגעים: תודה על הרגע שבו אני חוזר הביתה עצבני ואת יודעת ששיחה איתי תהיה דבר מאוד מתסכל, אבל את בכל זאת מנסה. תודה שגם כשאת קוראת טור פחות טוב שלי, את אומרת שהוא אדיר למרות שכשאת משקרת את ממצמצת, ורואים את זה. תודה שאת אמא מדהימה שיכולה ללכת שלושה רחובות עם שני זאטוטים על יד אחת ועולל ביד שנייה. וכשאני שואל אותך איך היה את עונה: "קלי קלות". תודה שאת לא מוותרת על חלום הילד הרביעי, למרות שאין מצב. תודה שאת עושה אלבומי תמונות מכל אירוע. תודה שאת חוקרת אלצהיימר – תמיד רומנטי בעיניי לחשוב שזה כדי שלא נשכח את כל הרגעים שלנו יחד. תודה שאת מרשה לי לישון עם מזגן למרות שזה עושה אותך צרודה. תודי שאת נשמעת יותר טוב צרודה.
תודה על שבע שנות נישואים, שלושה ילדים, חמש דירות, ארבע חופשות בחו"ל ואחת אלוהינו שהופכת את היחסים האלה למשהו שיהיה כיף לספר עליו לנכדים של ארבעת ילדינו. סתם נותן לך תקווה שיהיה עוד אחד: תירגעי, לא יהיה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
