רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה.
הפרשה נפתחת בלשון יחיד, "רְאֵה", ועוברת ללשון רבים, "לִפְנֵיכֶם". הבחירה אישית, ועם זאת מונחת לפניכם, לפני כולכם יחדיו. תוכן הברכה הוא "אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה'", ותוכן הקללה: "אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱ־לֹהֵיכֶם". הברכה כאן אינה הבטחה לשפע חומרי, אלא הזכות לשמוע יחד. הקללה היא "וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ… אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים", היינו אובדן הקשב לאחד, ההתפצלות למגוון אלים.
הברכה והקללה, האחדות מול הפיצול, כך מתאר משה רבנו, יונחו בטקס הברית על הר גריזים והר עיבל: "וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִּים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל". זהו תיאור מקדים של ברית (שפרטיה יובאו בפרשת כי־תבוא), שתבוצע הרחק מהעם הנמצא כעת בערבות מואב מול יריחו. ייתכן שמשה מקדים ומציין בקצרה את אותה ברית עתידית לא בשל התוכן שלה, אלא בגלל המיקום, המהווה סגירת מעגל היסטורית.
ניזכר מעט בעבר הרחוק. לאחר עשרים ושתיים שנות גלות אצל לבן הארמי, יעקב אבינו חזר לארץ מולדתו, קנה חלקת אדמה בשכם וניסה להשתקע ולהיות מקומי. בעקבות ניסיון גאולה מוקדם זה, התגלגל סיפור אונס בתו דינה ולאחר מכן סיפור מכירת יוסף שהחל בשליחתו לשכם: "הֲלֹא אַחֶיךָ רוֹעִים בִּשְׁכֶם". במפגש התפרץ סדק בין האחים, קנאה ושנאה, שהביאו לירידת יוסף למצרים. לאחר מכן שוב גלה יעקב עם בניו והחל שעבוד עם ישראל במצרים. היציאה לחירות "בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם", נעשתה יחד עם ארונו של יוסף, "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ", והוא נישא עימם במשך ארבעים שנה כדי להחזירו לנקודת המוצא, לקבורה בחלקת האדמה בשכם (יהושע כד, לב). דור שלם נטמן בחולות המדבר, ואילו ארונו של יוסף ממשיך בדרכו חזרה.
היה מתבקש לקבור את יוסף עם אבותיו בחברון, או אולי עם אימו רחל הטמונה לבדה ו"מבכה על בניה". הבחירה דווקא בשכם נועדה אולי להציב אנדרטה או תמרור אזהרה בעבור העם, הנמצא רגע לפני הכניסה לארץ המובטחת וההתפזרות הגיאוגרפית לנחלות שונות ורחוקות. נוכח קברו של יוסף, במרחב שבו החלה ההידרדרות שהביאה לנטישת אח וקללת הגלות, הם מתחייבים שלא לחזור על הטעות, לא לוותר על אחים, לאחות את הסדק שהביא בעבר (ויביא בעתיד) לגלות ישראל מארצו. מול האח שננטש בחייו ועצמותיו לא ננטשו, הם מתחייבים להמשיך להיות יחד בעבודת האל האחד, להבין שזהו עומק הברכה.
מדורת השבטים
בהתאם לכך, ברית המצוות שאותה מתחיל משה לתאר בפרשתנו מייצרת חברה אחת, שבה ברכה היא שמיעה יחד של דבר ה', בעוד קללה היא התפזרות למגוון עבודות אלוהים אחרים. החשש מפני פנתיאון מקומי של אלים משונים, עם ציפיות חריגות מהאדם העובד אותם, מביא את משה להדגיש את החובה לבער את מרכזי האלילות ולהתלכד סביב "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" – מרכז אחד הבנוי סביב שפה דתית וכללי התנהלות קבועים, עבור העם כולו על כל שבטיו ופלגיו.
אין אפשרות לעבודת קורבנות לפי טעם אישי, אין אפשרות לפולחן דתי ועולם ערכים לפי מאפייני אזור מגוריו של כל שבט – ההרים או השפלה, חוף הים או המדבר. ישנו מקום אחד לעבודה דתית אחידה, שתביא את הברכה לכולם.
לימים, הברית הדתית סביב מרכז אחד תתממש על ידי דוד המלך ובנו שלמה בעיירת־ספָר שולית, שיתרונה הגדול הוא היותה בגבול בין נחלת יהודה לשבטי יוסף. זוהי ירושלים־יבוס, המתגלה כמקום שבו בחר ה', אולי בגלל המיקום שלה, בקו גבול, בנקודה שלאף שבט אין בה בעלות יתירה. לעת עתה המיקום אינו מפורט, הדגש הוא על נקודה מסוימת על המפה, שעבודת הקורבנות, הלהט הדתי, הדבקות והמיסטיקה – כולם יתרחשו בה דווקא. מרכז מבורך אחד לכולם, בעל מאפיינים זהים וריטואלים קבועים.
שיבולת וסיבולת
בעקבות מרכוּז העבודה הדתית במקום אחד, מתארת הפרשה את היתר 'אכילת בשר תאווה', בשר חולין שאינו קרבן מקדשי. בעוד בספר ויקרא כל שפיכת דם ואכילת בשר מותנות בהיותו קורבן לה', כעת, בשל הפיזור הגיאוגרפי לנחלות רחוקות, מתאפשר בדיעבד לאכול בשר סתמי. הקושי הטכני להגיע למקדש משחרר את החול להיות חולין.
בהמשך מובא, בפעם השנייה במקרא, פירוט החיות הטמאות והטהורות. בפרשת שמיני בספר ויקרא, הפירוט הובא לאחר תיאורי חניכת המשכן, אולי בעקבות החובה להביאם כקורבן קודם לכן. ההמשגה הייתה של טומאה וטהרה: בהמה טמאה הפסולה למקדש, נאסרת לאכילה. הפעם דינים אלה נכתבים בשנית ללא הקשר מקדשי, אבל בניסוח המשמר את מילות הקודש והטומאה. זאת כדי ללמד שגם בבשר תאווה, גם בחולין, ישנם גבולות של קודש וטומאה, שבשפה העכשווית הותמרו למילים כמו כשר או טריפה.
הפרשה ממשיכה ומרחיבה בנושאים שהמשותף להם הוא מניעת התפצלות שאינה גיוון רצוי, אלא כזו שעלולה להביא להתפוררות. ישנו ערך בייחודיות, ישנם שבטים שונים, זה יאמר שיבולת וזה סיבולת, אבל השותפות בעבודת האל האחד תהווה ברכה, בעוד גיוון בדיוקן האלוהות עלול להביא להתפוררות. הלכות כמו זהירות מנביא שקר, מסית ומדיח ודיני עיר הנידחת, תופעות של אלילות ומאגיה, נתיבי רוחניות זרים, עלולים לפורר את הסולידריות הפנימית. לעומת זאת מזכיר משה מצוות משותפות המחזקות את החברה, כמו מעשרות, שמיטת כספים, דיני עבד עברי וסיום הפרשה באופיו של המועד היהודי. זה אינו אירוע אישי שבו כל שבט עושה כרצונו, אלא עלייה לרגל שבה כולם מגיעים בזמנים קבועים למקום שבו בחר ה', לעבודת האל האחד.
