"עם יד על הלב – לא, לא היינו באים, אבל זה בדיוק מה שהשתנה אצלי מאז 7 באוקטובר". זו הייתה תשובתו הכנה והכואבת של ד"ר אלון פאוקר, חבר קיבוץ בארי, לשאלתי מה היה קורה אם הטבח היה מתרחש מעבר לקו הירוק. את מדקרת התשובה אי אפשר לא לחוש, ובכוונה אני פותחת בה את הטור הזה. שיהיה על השולחן, שנוכל להתחיל לדבר מכאן, בלי לטשטש כאבים.
את פאוקר פגשתי לראשונה במלונות ים המלח, שלושה שבועות אחרי הטבח. מילה ממה שאמר לי לא הכנסתי לכתבה, אבל קבענו להיפגש בשש אחרי המלחמה. לפני כחודשיים הרמתי את הכפפה וקיימנו שיחה בגוש עציון. מאז המלחמה פאוקר חורג ממנהגו וחוצה את הקו הירוק. המשימה: לחשוב על היום שאחרי, איך נצליח לחיות כאן יחד כל שבטי ישראל.
בעקבות המפגש ומתוך הבנה שחייבים למצוא את הדרך המשותפת, פתחנו קבוצת וואטסאפ שעולות בה מדי יום יוזמות ליצירת חיבורים בין אנשי גוש עציון לקהילות בארי וניר־עוז: שליחת עוגות ומילים מנחמות, הגעה ללוויות ולשבעות, ויציאה משותפת לעצרות להשבת החטופים שמתקיימות מדי שבוע בקריית־גת. התגובות שלהם להגעה שלנו חמות ונרגשות. הם נמלאים תקווה מכך שאנחנו עומדים לצידם שכם אל שכם, שלא באמת שכחנו אותם לאחר שחייהם נעצרו באותה שבת ארורה.
ככל שנכנסתי לעשייה הזו, לא יכולתי שלא לחוש בפער ביני ובין עמדת הרוב בקרב כור מחצבתי. כשנסעתי בצפונה ובדרומה של הארץ, לא יכולתי שלא לשים לב להבדלים בסממנים צהובים במרחב. בגוש עציון אין להם זכר. אני מבינה את הקושי להזדהות עם המילים "עסקה עכשיו", מבינה את הקושי להשתתף בעצרות שחלקן צבועות מאוד פוליטית במאבק להפלת הממשלה, וחווה על בשרי את הקושי להתגייס למאבק להשבת החטופים פשוט כי כולנו טובעים, כי בני הזוג במילואים, כי הילדים, כי אוגוסט, כי אנחנו מקריבים כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה. אני שומעת את התשובות: אבל אנחנו מתפללים, אני מדליקה נר כל יום, אין יום שאני לא חושב על החטופים. ואני חושבת שזה לא מספיק. ואם יש קושי להביע סולידריות בדרכים הקיימות, צריך לסלול דרך חדשה והיא צריכה להיות פומבית וציבורית.
זה היה החלק הקל בטור הזה, כי קל להביע סולידריות. עכשיו אני עוברת לצעד הבא. את הוויכוח הערכי על השבת החטופים אנחנו רגילים לראות כאירוע שיש בו שתי כפות מאזניים. על כף אחת מונחים חיי החטופים; והרי תמיד התהדרנו בכך שאנחנו לא משאירים פצועים בשטח, שחייו של כל אדם משולים לעולם ומלואו. על כף שנייה מונחים הישגי המלחמה, מיטוט חמאס והחזקה בציר פילדלפי מתוך נחישות שלא תהיה עוד שואה, ומתחת לפני השטח מבעבע גם הכבוד הלאומי.
אני רוצה להציע כף שלישית, נוספת, שמפרה את האיזון בין כפות המאזניים, ואצלי היא הכף המכריעה. אני מבינה את הפחד ממחירי העסקה. גם אני חוששת מאוד. ועדיין, ברור לי שאי אפשר להחליט שלא מחזירים אותם הביתה. או להחליט לא להחליט. בשבוע שעבר, עם חילוץ שש גופות חטופים, קיבלנו תזכורת קשה וכואבת לאפשרות שבקרוב לא יהיה את מי להחזיר. מתוך 109 חטופים, 73 מוגדרים "בחיים". החשש לחייהם ממשי. הזמן אוזל. כל יום שהם נמקים בגיהינום של עזה מסוכן להם.
ומעבר לחשש הכבד לחייהם, נמצא חשש נוסף: מה יקרה לחברה הישראלית השסועה והמפוררת עד דק כבר כעת, אם הם לא יחזרו בחיים? האם תיפער תהום שכבר אי אפשר יהיה לגשר עליה? אני חוששת מאוד שכן. אם עיקר ההתנגדות לעסקה במחירים הקשים העומדים על הפרק תצא מאיתנו, מהציונות הדתית על גווניה, ובטח כפי שנשמע בייצוגיה בממשלה אבל גם בקול הציבורי שלנו, המתפתל או הדומם, ייפער קרע בלתי ניתן לאיחוי בין הציבורים.
אני קוראת אליכם, אחיי ואחיותי בני הציונות הדתית, שחרתה על דגלה את משולש העם, התורה והארץ. אנחנו שגדלנו על "כלל ישראל", שמתיימרים כל כך הרבה שנים להיות המקף המחבר, להיות בדיוק כל מה שגדלנו עליו עד עכשיו. השמיעו קול. מתוכנו צריך לעלות קול חד וברור שיעניק לראש הממשלה נתניהו גב ציבורי רחב לעשות מה שנדרש כדי להחזיר את החטופים והחטופות הביתה.