הרעיון שעומד מאחורי "שישיית אטלס" נדמה מבריק, והוא אמור למשוך כל חובב פנטזיה. ארגון חשאי שמכונה "האגודה האלכסנדרונית", ומטרתו היא לשמור על הידע שאבד בשרפת הספרייה הגדולה של אלכסנדריה, מציע מדי כמה שנים לשישה מבעלי כוחות־העל (המכונים כאן "מדיאנים") הטובים בעולם להצטרף אליו. מתוך השישה, חמישה יעברו את שנת ההכשרה, והשישי – ובכן, לא נעשה כאן ספוילר לגבי מה שאמור לקרות לשישי.
אם תרצו, מדובר ב"הארי פוטר" פוגש את "פרסי ג'קסון", ושניהם יחד פוגשים את "משחקי הרעב". הבעיה היא שהסופרת מנסה להתיך כמה מטובי הרכיבים של עולם הפנטזיה בדורות האחרונים, אבל העיסה לא מתערבבת היטב, ונוצר גוש לא ברור וחסר טעם.
ראשית, הזימון לשנת ההכשרה. טיפוס ששמו אטלס פוגש כל אחד מהשישה במקום אחר ומזמן אותו לאגודה שהם שומעים עליה לראשונה. מה הסיכוי ששישה חבר'ה צעירים יגידו "כן" בתוך פחות משעה ויסכימו לעזוב את כל חייהם לשנה תמימה (ואולי לשנתיים, אם ישרדו את הניפוי) בשביל משהו שאין להם באמת מושג מהו ונשמע מעורפל וחידתי? ב"שישיית אטלס" זה עובד, משום מה.
הבעיות האמיתיות מתחילות אחרי שהשישה נפגשים בהיכלי האגודה, במקום קסום בלונדון. הם אמורים לעבור שנה של חקירה והכשרה, כאמור: כל אחד לחוד וכולם יחד ישתמשו בכישורי הקסם הייחודיים שלהם כדי לפצח חידות ולעמוד במשימות. בספר ארוך יחסית לימינו, שנמתח על פני 460 עמודים, היינו מצפים לסדרה של חקירות ופירושן.
כמעט כלום מזה לא קורה. מלבד תיאורים קצרים ולא רעים של יצירת חורי תולעת וקרב אחד סביר, שבו השישה מאחדים כוחות נגד ארגון מתחרה ששמו "הפורום" שמאיים לחשוף לעולם את סודות האגודה האלכסנדרונית, אין שום דבר בספר שמסביר מה לעזאזל השישה עושים שם במשך שנה.
במקום זה מופיעים אינספור דיאלוגים שעוסקים בפוליטיקת זהויות מעייפת, במשברים לא אותנטיים של אנשים צעירים, וביותר מדי התעסקות באגו של כל אחת מהדמויות. יש גם תיאור מיני אחד מיותר לגמרי, שהוא כנראה פריט חובה בספרות המיועדת לדור הטיקטוק.
מי שיצלח את רוב הספר, וכאמור אפשר בהחלט לדלג על כמה עשרות עמודים כדי ללקט שבבי עלילה, יגיע לטוויסט ההכרחי שגם הוא כאילו נלקח מספר הלימוד לכתיבת הארי פוטר ודומיו, בלי שאר־רוח אמיתי, בלי ניסיון ללכת אפילו טיפה למשהו מתוחכם יותר, ונעשה באופן מגושם, קיצוני ואפל – מילת קוד שמאפשרת לכתוב דברים בוולגריות ולהיראות "אין" ו"קול".
אז כן, "שישיית אטלס" אפל הרבה יותר מספרי הפנטזיה שגדלנו עליהם. כן, הוא עוסק באישי הרבה יותר ופחות בפוליטי. ואם זאת הספרות שילדינו עומדים לגדול עליה, כל שנותר הוא לספוק ידיים בייאוש ולקוות שעצם חוויית הקריאה תגרום להם להגיע מתישהו לספרות אמיתית.
אולי זה נשמע כמו מרמור של זקנים על הדור החדש והקלוקל. לא נורא. אם כבר פוליטיקת זהויות, אז אין סיבה שלדור הזקן לא יהיה מקום לשטוח את טענותיו כלפי העולם והספרות החדשה שהוא מנפק. גם לנו מגיע להתלונן.
שישיית אטלס אוליבי בלייק / כנרת זמורה
