במשך מאות שנים היה הגטו היהודי בפרנקפורט ננעל בכל לילה בשקיעה, ונפתח מחדש רק בבוקר. אציל נוצרי שאל פעם את אחד מזקני היהודים: "לא מפריע לך שנועלים אותך בכל לילה?". היהודי הפיקח השיב לו: "לא אנחנו אלו שנעולים בפנים; אתם אלו שנעולים בחוץ".
השנה גם באוגוסט אין לנו פטור מהפקקים, וגם התורים בסוּפר לא התקצרו. הרבה פחות ישראלים יצאו השנה לחו"ל. למה? הרבה פחות חשק, הרבה יותר פחד, וגם הרבה ביטולי טיסות. אנחנו נשארים בארץ, והשאלה היא רק איך אנחנו מסדרים לנו את הראש לנוכח העובדה הזו: האם אנחנו אלו שנעולים בפנים, או שהם אלו שנעולים בחוץ.
היה לו ברור שאסור ליהודים לאבד את זריזות הרגליים. יהודי התפוצות ידעו תמיד להריח את האנטישמיות, גם כשהיה נדמה שהיא גוועת, כמו שאיילה מריחה זאב. חוש הריח שלנו הישראלים התנוון
בשנים נורמליות רוב הישראלים טסים בכל שנה לחו"ל. אלו נתונים חריגים, בהתחשב בכך שאנחנו חיים במדינה מבודדת, שכמעט כל גיחה ממנה מחייבת טיסה ארוכה. דווקא הבידוד הפיזי הזה דוחף את הישראלים לנסוע. השאלה היא מה אנחנו עושים כשזה לא מסתדר. ושאלת הטיסה לחו"ל היא רק סעיף קטן בשאלה גדולה יותר: איך אנחנו מתמודדים עם הבידוד המהותי שלנו בעולם.
בדרך כלל אנחנו מוקפים ביהודים, ומבקרים בחו"ל רק לגיחות קצרות. באופן פרדוקסלי, דווקא משום כך אנחנו מצליחים בשנים רגילות להדחיק את שאלת הבידוד הנפשי והייחוד הלאומי. פעם סיפר לי צעיר יהודי מאנגליה שהוא רוצה להיות רופא. כששאלתי למה, הוא ענה תשובה מפתיעה: "כי רפואה היא מקצוע מיטלטל". אני לא הבנתי, והוא הסביר: "אם יום אחד נצטרך לברוח מאנגליה, רופאים יכולים לעבוד בכל מקום". שמעתי את זה וכמעט נפלתי מהכיסא. אני חשבתי שיהודים כבר הפסיקו לתכנן בכל רגע את התחנה הבאה, אך לו היה ברור שאסור ליהודים לאבד את זריזות הרגליים. ולנוכח מה שקורה היום במדינות המערב, ברור שהוא צדק ממני. יהודי התפוצות ידעו תמיד להריח את האנטישמיות, גם כשהיה נדמה שהיא גוועת. הם הריחו אותה כמו שאיילה יודעת להריח מרחוק את הזאב. חוש הריח שלנו הישראלים התנוון, ולכן ההתפרצות העכשווית של הזאבים הכתה אותנו בתדהמה.
הסופרת היהודייה־אמריקנית דארה הורן כתבה לפני שלוש שנים ספר על האנטישמיות העכשווית, "אנשים אוהבים יהודים מתים". לנוכח האנטישמיות הממאירה שהתפרצה עכשיו, כתבה לאחרונה הורן שאולי אנחנו צריכים להפסיק לשאול את עצמנו למה פתאום שונאים יהודים, ולשאול את עצמנו למה במשך כמה עשורים לא שנאו יהודים. כנראה השואה הצליחה להוציא את שנאת היהודים מהאופנה למשך זמן מה, ואז פשוט חזרה האנטישמיות לנורמה הרגילה שלה.
אנחנו לא לגמרי לבד בעולם, אבל אנחנו מאוד לא פופולריים. כאן אנחנו צריכים להיזהר משתי הסכנות התאומות – רגשי נחיתות ויהירות שחצנית; צמד התאומים ההפוכים, שנוטים ללכת יד ביד. בתחום האישי, כולנו מכירים אנשים שמיטלטלים בין חרדה נוראה לגבי מה שחושבים עליהם ובין מִפגנים של שחצנות מביכה. אדם עם ביטחון עצמי לא מתרגש מהביקורת שאחרים מותחים עליו, וגם לא נלהב להרשים אותם. דה־גול אמר עלינו ב־1967 שאנחנו "עם שתלטן ובטוח בעצמו". אך לעם שבאמת בטוח בעצמו לא אכפת מה חושב עליו דה־גול ההפכפך. מצד שני, עם בטוח בעצמו גם לא נכנס לאקסטזה כשהוא מצליח לעקוף את קזחסטן בטבלת המדליות האולימפיות.
אנחנו "עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב". המילים האחרונות אינן מכוונות אותנו להתעלמות, כמשמעותן בעברית מודרנית, אלא לייחוד: אנחנו לא עם רגיל בין העמים. הרי אפילו בתחום הספורט מגרשים אותנו להתחרות באירופה, כי אסיה לא רוצה אותנו. וזה עוד טוב, כי כשהייתי ילד נדדה נבחרת ישראל לתחרויות באוסטרליה. וכולנו זוכרים איפה ממקמים בדרך כלל את דוכני אל על בשדות תעופה בעולם: בקצה הכי נידח של השדה, ליד כלוב המעשנים ומחסן האבדות. הבידוד שלנו בעולם עוקר בכוח את האשליה הנפוצה שאנחנו עם ככל העמים, איזו שלוחה מרוחקת של מנהטן שבמקרה התנתקה מהסאבוויי.
כשהייתי בצבא, לפני עידן הטלפונים הניידים, חיילים היו עושים הכול כדי לא לעלות לשמירה ארוכה לבדם. ארבע שעות לבד בבונקר של בסיס קרן ברמת הגולן באמת לא היו תענוג גדול, אבל חשבתי אז שאדם צריך להיות מסוגל לסבול את עצמו במשך כמה שעות, ואולי גם לחשוב בזמן הזה על משהו מועיל. כשאנחנו שומרים לבדנו על חלקת הארץ הזאת, בלי יציאות, בלי שחרורים ובלי הרבה אוהדים, אולי נצליח להפיק איזו תועלת מהמשמרת הבודדה הזו.
motzash.navon@gmail.com
