51 מג"דים שלחו בסוף חודש יוני מכתב לרמטכ"ל, ובו דיווחו על טיפולם במקרים שבהם "חיילים מועדים ופועלים שלא על פי רוח הפקודות". המג"דים מספרים שהם פועלים בעניין "באופן נחרץ", כולל "להדיח חיילים מלחימה ובמקרים חמורים יותר אף להכניסם לכלא". למרות זאת, "חיילינו מזומנים לחקירות מצ"ח על אירועים שהאחריות לטיפול בהם שייכת למפקדי היחידות… ניטלת מאיתנו האחריות הפיקודית". הם מבהירים שלא מדובר באירועים פליליים, אלא במקרים "משמעתיים ומבצעיים" בזמן מלחמה. התוצאות חמורות: "המשך נטילת הסמכות מידי הפיקוד הבכיר בשטח והתערבות שאינה מידתית של מצ"ח והפרקליטות, מסיבים נזק רב למוטיבציה בקרב הלוחמים והחיילים ופוגעים ברוח הלחימה".
הקצינים מתארים כאן תופעה מוכרת היטב לכל גורמי הממשל: משפטיזציה מקצינה, שמתפשטת הרבה מעבר לשאלות חוקיות, ומשפטנים שפולשים לתחומי הסמכות שמוגדרים למקבלי החלטות, מנהלים, וכעת גם מפקדים במלחמה.
למכתב המג"דים מצטרפות שלל תופעות של התערבות מאולצת במלחמה מצד משפטנים. למשל, כפי שפרסם עמית סגל, הפצ"רית יפעת תומר־ירושלמי אוסרת על חיסולם של מחבלים עזתים, שהשתתפו באופן פעיל בטבח ובחטיפות בשבעה באוקטובר, משום שאינם חברי חמאס. נראה שלדעתה רק אם וכאשר הם ישובו לרצוח ולאנוס נוכל להורגם. זו פרשנות פסאודו־משפטית קלושה ותלושה, שמעידה בעיקר על אי־הבנה קולוסאלית של מציאות המלחמה ודיניה. אבל בישראל דעתה המופרכת של תומר־ירושלמי עומדת מעל האינטרסים הלאומיים, ביטחון האזרחים, הצדק, ומעל הכול: סמכות הביצוע של הדרג הנבחר, שלשמה נבחר.
הדברים הללו מצטרפים ל"תחקירים" שמקיים הרצי הלוי בצה"ל, שבהם הנבדקים הם המפקדים והמקדמים של ה"מבקרים". לעניין זה אפשר להניח שהרמטכ"ל תלוי באישור ובשיתוף הפעולה של הפצ"רית, שמשמשת שכפ"ץ משפטי למפעל הכסת"ח הזה. אולי לכן היא עסוקה מכדי להבין שמותר במלחמה להרוג את האויב, גם אם הוא לא נושא תעודת חבר בארגון טרור.
ועוד, השבוע חשף ברהנו טגניה את סיפורם המדהים של סער אופיר וישראל ביטון, אזרחים שלחמו בחירוף נפש בשבעה באוקטובר, ומאז נחקרו בחשד ל"רצח מחבל". לא נלאה בפרטים, מפני שהעיקר ברור: החשד קלוש וחסר ראיות, ולא יוגש כתב אישום ב"רצח". כמיטב המסורת, במשך זמן רב הוטל על הסיפור צו איסור פרסום, באמתלות שונות שמאחוריהן מסתתר האינטרס של המשפטנים שלא להיחשף.
כדאי לדעת שעדיין לא הוגשו כתבי אישום נגד מחבלי הנוח'בה שנתפסו, אבל למשטרה ולפרקליטות יש זמן לבדות האשמות ולהתעמר במי שסיכנו את חייהם כדי להציל חיים מול שטף הרוצחים, הבוזזים והאנסים שפלשו מעזה, בזמן שבו צמרת צה"ל והפיקודים קרסו. במקום צל"ש, מי שנלחמו זוכים לחקירות משפילות ולהתעללות משפטית מתמשכת. מערכת האכיפה מתאמצת בכל כוחה להוכיח עד כמה היא "מוסרית", ובשם ה"נאורות" הזו היא מתעללת והורסת את חייהם של הגיבורים הללו.
מאחורי הקלעים המשטרה מפנה אצבע מאשימה לפרקליטות, שלמרות המחסור בראיות התעקשה – ככל הנראה בהוראה ישירה של פרקליט המדינה עמית איסמן – לפתוח בחקירה על רצח. לנוכח היחס המחפיר הזה ללוחמי שבעה באוקטובר, שפשעם העיקרי הוא עוז רוחם והקרבתם, אולי מזל שלגורמי המשפט יש זמן לדאוג לתנאי הכליאה, התזונה ואיכות החיים של המחבלים שנשבו; לפחות אפשר לקוות שהיחס ה"הומני" הזה משפיע גם על תנאי המעצר של מי שנלחמו למעננו.
איסמן, נזכיר, ביקש לאחרונה לפתוח בחקירה גם נגד השר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר, בחשד ל"הסתה לאלימות נגד תושבי עזה". קשה להחליט מה יותר חמור במעשיו, לא קשה לדעת שעם שיקול דעת כזה, בכל מדינה מתוקנת הוא היה מצייץ מהבית, לא חורץ גורלות וחיים של אזרחים ונבחרי ציבור.
סיפורים מהסוג הזה מתרבים, ומצטרפים למשל לדרישת היועמ"שית גלי בהרב־מיארה להקים ועדת חקירה לשבעה באוקטובר – בראשות שופט שישלוט בממצאי הביקורת, להתערבות בסוגיית גיוס חרדים, או לטעות החמורה של שליחת אהרן ברק להאג, שבה נתניהו נכנע לדרג המשפטי.
אם הגענו עד להאג, כדאי לשים לב לנקודה מהותית. במשך שנים ארוכות טענו המשפטנים שהעצמתם המשטרית מגינה עלינו, ושעלינו להודות להם על שהם מייסרים את קצינינו בשוטי חקירה ואת לוחמינו בעקרבי כתבי אישום. במשפטפטת קוראים לזה "עקרון המשלימות", שלפיו לכאורה אם מערכת המשפט חוקרת ושופטת אותנו, בתי המשפט הבינלאומיים יניחו לנו.
הבועה הזו התנפצה כעת בהאג בקול גדול. מתברר ש"עקרון המשלימות" הוא בדיחה פנימית. כשבתי המשפט הבינלאומיים רוצים, הם מתעלמים ממנו לגמרי, ואז אנו משלמים מחיר פעמיים: גם מערכת המשפט אוכפת כאן דינים מומצאים והחמרות בדויות בשם "החוק הבינלאומי", וגם האכיפה הזו משמשת נגדנו, כראיה לכך שאנו פושעי מלחמה.
מערכת המשפט, אם כן, איננה המגן שלנו, אלא החרב של הגופים הבינלאומיים נגדנו. אבל המשפטנים אינם סתם אידיוטים שימושיים של שונאי ישראל. אידיוטים שימושיים עושים זאת מתוך מסירות אידיאולוגית, בעוד שבמקרה הנוכחי המשפטנים יוצאים וכל תאוות השררה בידם: אבסולוטיזם משפטי שאין כמותו בעולם, ששם ללעג וקלס את הדמוקרטיה הישראלית, את שלטון החוק, וכעת גם את הניסיון לנצח את אויבינו.
זאת הסיבה לכך שזירת "המשפט הבינלאומי" עמדה ביסוד האימפריאליזם המשטרי של אהרן ברק. מפני שלפחות להלכה פוליטיקאים יכולים לחוקק, ובתאוריה הם אמורים לנהל את מערכות האכיפה, אבל בדיית "החוק הבינלאומי" ומוסדות המשפט שלו אינם בהישג ידם. לכן המהפכנים המשפטיים שלנו ששו על כל הזדמנות לתת לדין המפוקפק הזה ומוסדותיו דריסת רגל בישראל; כך הם ניצבים, כפרשניו ונציגיו, מעל המחוקק.
אפילו כעת, במלחמה, אנו רואים כמה נזק מייצר שלטון המשפטנים הזה, מחדל היסטורי של נבחרי הציבור. משפטנים חיים בספֵרה מלאכותית, הם כלואים בעולם בירוקרטי סגור, שטופי אידיאולוגיות קיצוניות, בורים בעולם המעשה והמדיניות, אך בידיהם מצוי כוח שלטוני עצום, חסר פיקוח ובקרה. כיום, כשנדרשת לנו הנהגה ריאליסטית, מעשית וציונית, שלטון המשפטנים המופקר נותן את ההפך הגמור. "המהפכה החוקתית" הייתה נזק חמור בשנות השגשוג של ישראל. מול אתגרים קיומיים, היא הופכת לסכנה לאומית. 
