משה, אהרן ומרים הם שלישיית אחים יוצאת דופן. בעוד שהמקרא רווי בשנאות וקנאות – החל בקין והבל, עבור באחֵי יוסף, ועד אחֵי דוד – שלושת האחים מציגים מודל מעורר השראה של אחווה ושיתוף פעולה. נכון, אפילו מרים ואהרן דיברו במשה, ובכל זאת, אהרן שמח בליבו על התפקיד שקיבל אחיו הצעיר, משה מקנא לאהרן בפרשת קרח, מרים מתייצבת על היאור ומבטיחה את הישרדותו של משה, ומשה מתפלל עליה "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ".
תפקידיהם הציבוריים של אהרן ומשה גלויים לאורך הדרך. תפקידה של מרים מעט עמום יותר, אך לא צריך להיות דרשנים גדולים כדי לראות את המשמעות הסימבולית בסמיכות הפסוקים "וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן". זוהי מרים המתייצבת על היאור, מרים השׁרה על הים, מרים שבמותה נגמרים המים. נדמה שמותה של מרים מבשר לא רק היעדר מים אלא שלל מכשולים וחסמים, המצטברים לאורך הפרשה. ניכר שהיה לה תפקיד למרים, ובלכתה משהו מתפרק.
בתחילה מתה מרים, אחר כך אין מים. מנהיגותם של משה ואהרן חסרה את הצלע השלישית שלה, והם כושלים במשימת התיווך שבין ה' ובין העם: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ". מרים ואהרן אולי דיברו במשה מעבר למה שהיו צריכים, אבל עכשיו, בלי מרים, נביעת הדיבור של שני האחים נחלשת. הם בוחרים בהכאה במקום בדיבור, לא מצליחים להאמין יותר באפשרות של הוצאת מים באמצעות דיבור. אולי הכוח הזה הוא כוח שמרים ידעה אותו, אולי עוד כשבחוכמת הדיבור שלה דאגה למינקת בעבור משה.
סוף עידן
האירועים הבאים בפרשה נושאים אף הם מתח של דיבור לעומת הכאה, מבחני מנהיגות ואף אחווה. אל מלך אדום פונים בדברים, מבקשים לספר לו סיפור שלם. הרי אחים היו פעם אדום וישראל, והנה הקורות אותנו מאז נפרדנו: "כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ".
אדום יושב לבטח באחוזתו עוד מאז נפרד עשיו מיעקב: "אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱדוֹם לְמשְׁבֹתָם בְּאֶרֶץ אֲחֻזָּתָם הוּא עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם" (בראשית לו). ישראל, לעומתו, גלו למצרים, יצאו ממנה, נדדו במדבר, ועכשיו הם מבקשים לעבור דרך ארץ אדום בדרכם לארץ כנען: "נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר". שוב עולה הסוגייה הרגישה של מים, וההדגשה "לא נשתה מי באר" מדהדת את חסרונה של מרים, את מי הסלע ואת שירת הבאר שבהמשך.
תגובת אדום אל פניית האחווה של ישראל היא ההפך מדיבור: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ". ישראל מנסים שוב, מתייחסים לסוגיית המים: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם", אך לשווא: "וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲבֹר. וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה: וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו".
אחרי המשבר הזה נאלצים משה והעם להיפרד גם מאהרן. אמנם הסיבה הכתובה למותם של משה ואהרן במדבר נעוצה בחטא המפורש שבפרשה, אך פטירתה של מרים מסמנת את התהליך הגדול יותר. זהו סוף עידן. תחילת הפרשה כמו רומזת לנו רמז מטרים על טומאת מת, על השרירותית שבמוות ובחוקיו, על מי החטאת (ומי מריבה), על הפרידה הצפויה מהנהגת דור המדבר. אהרן עולה אל הר ההר עם אלעזר בנו, ומעביר לו באופן מסודר את בגדיו, המסמנים את כהונתו.
עכשיו נותר משה לבדו. ללא אחיו הגדולים מרים ואהרן, ועם הידיעה שאף הוא, כמותם, לא ייכנס אל הארץ.
שירה מרפאת
אל מול הכנעני אין אפילו הזדמנות לנסות פנייה של דיבור ושל שלום. הכנעני פתח במלחמה קשה ואכזרית, הכוללת לקיחת שבויים: "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד ישֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל… וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי". בתגובת ישראל יש דיבור נחוש, אך לא אל האויב כי אם לה': "וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַ ה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם". והדיבור אומנם נשמע: "וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם".
ושוב חוזר על עצמו התסריט של תחילת הפרשה. המצוקה מולידה תלונה. מרים איננה, אהרן איננו, ומשה עומד לבדו מול העם. דווקא עכשיו נחשף כי משה אינו לבדו, וכי לאורך הדרך היה עימו מי שהתלונות מופנות למעשה כנגדו: "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּא־לֹהִים וּבְמשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם". אין צורך עכשיו בפנייה של משה אל ה'. התלונה היא ישירות כנגד ה', ואף התגובה מיידית: "וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים".
לראשונה בתולדות התלונות של ספר במדבר, התגובה היא הכרה בחטא: "וַיָּבֹא הָעָם אֶל משֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ". ולצידה הכרה בכוח דיבורו של משה: "הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ, וַיִּתְפַּלֵּל משֶׁה בְּעַד הָעָם". בתגובה לתפילה מבקש הפעם הקב"ה ממשה לא דיבור אלא מעשה: נחש הנחושת.
הדיבור המופיע אחרי הפרשייה הזו הוא הדיבור החיובי והמרפא מכולם: שירת ההודיה של ישראל על הבאר, על המים, על הנביעה. לא המחסור והתלונה מדברים עכשיו מגרונם, אלא הכרת הטוב והשפע. לא בכדי קשרו חז"ל את הבאר אל מרים, ששרה את שירת הנבואה והתודה שלה על המים.
אולי בזכות השירה והדיבור הללו, מצליח עכשיו המהלך שנכשל מול אויבים בתחילת הפרשה: הפעם תגובת המלחמה של סיחון לקריאת השלום של ישראל, ויוזמת המלחמה של עוג – מסתיימות בתבוסה עבורם ובניצחון של ישראל.
