רשימת הצעדים הפרו־ישראליים של הנשיא טראמפ מאז כניסתו לבית הלבן – בסך הכול לפני כשנה וחצי – ארוכה ומרשימה. גם האופטימיים בנוגע לממשל החדש האמינו שהעברת השגרירות האמריקנית לירושלים תהיה השיא בהפגנת התמיכה הזאת, ומכאן ואילך יחל עידן התשלום, ובמטבע קשה. מאז, כידוע, הספיק הבית הלבן להודיע על כוונתו לצמצם את מספר הפליטים הפלסטינים לכחצי מיליון בלבד, לבטל את המימון לאונר"א, לסגור את שגרירות אש"ף בוושינגטון ולאיים על בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג לבל ימשיך להתעמר במדינת היהודים.
אז מה קורה פה בעצם, שואלים רבים מהישראלים. חלקם שואלים זאת במבט חולמני ומאושר, וחלקם במבט מכורכם ומריר. אפשר לנתח את הדברים ולהציע תשובה באמצעות המסגרת הפוליטית הרגילה והמקובלת: ממשל הימין השמרני הגיע אחרי שמונה שנות ממשל שמאל בראשות אובמה, ולכן טראמפ עושה הכול בדיוק ההפך מהאיש שהחליף. למשוואה הפשוטה הזאת יש המכניסים ובצדק את זהותם היהודית של איוונקה וג'ארד קושנר, בתו וחתנו של הנשיא ויועציו הקרובים, וכמובן גם את ה"בייס" הפוליטי של טראמפ – עשרות מיליוני אוונגליסטים, שהתמיכה במדינת ישראל היא רכיב מרכזי ומהותי בזהותם האישית והפוליטית.
אבל יש משהו מעבר לכך. לנגד עינינו מתהווה סדר עולמי חדש, שמחליף את הסדר שנקבע בתום מלחמת העולם השנייה. כמי שנמצאים בעין הסערה, אנחנו אולי מרגישים פחות את השינוי, מה שלא אומר כמובן שהוא לא מתרחש. בעבר המאבק התחולל בין מזרח למערב, בין שתי אידיאולוגיות שהתמודדו על הבכורה, אך הזירה מתפנה כעת למאבק בין־גושי חדש: הצודקים מול החלשים. כמובן, זו חלוקה דיכוטומית שמטרתה לסבר את העין ואת האוזן, אבל השאלה שמחלקת את העולם כיום פשוטה יחסית, והיא הבסיס לכל החלטה מדינית או חברתית: מי צודק.
מצד אחד ניצבים השמאל האמריקני, רוב מדינות מערב אירופה, ובאופן אבסורדי מדינות ערב הקיצוניות. הטענה הבסיסית של הצד הזה טמונה במוסר נוצרי עתיק האומר בפשטות: החלש הוא הצודק. מולם הולכים ומתגבשים כוחות שמרניים, ובהם הימין האמריקני (כולל הממשל הנוכחי), מנהיג רוסיה ולדימיר פוטין, מדינת ישראל בהנהגת בנימין נתניהו, מדינות ערב המתונות דוגמת סעודיה וחלק ניכר ממדינות מזרח אירופה. טענת הצד הזה פשוטה אפילו יותר: הצודק הוא הצודק. כאן יש להעיר הערה חשובה: גם בתוך האסכולה הזאת יכולה להיות התנגשות פנימית בנוגע לזהותו של הצודק. טראמפ ופוטין מתגוששים על סוגיית הפלישה לקרים, ונתניהו ופוטין לא רואים עין בעין את נוכחותם של האיראנים בסוריה. ועדיין, כולם חברים באותה אסכולה שמרנית־ימנית.
תרבות המערב המושרשת על ידי הוליווד ושאר אמצעי התקשורת להמונים גורמת לנו להעדיף באופן אינהרנטי את גישת השמאל הליברלי, שלפיה החלש הוא הצודק. זהו הרגש הבסיסי ביותר שמתעורר בנו בכל סיטואציה שבה מופיע חלש. בגן הילדים, במריבה בין אחים בבית וגם בסכסוך לאומי. הגישה הזו יכולה להסביר כעת באופן ברור מה "קרה" למפלגה הדמוקרטית בארה"ב. כיצד מפלגתו של הארי טרומן – הנשיא האמריקני שהכיר במדינת ישראל 11 דקות בלבד לאחר תום המנדט הבריטי על ארץ ישראל – מצמיחה מתוכה אנשים ודעות שהולכים ומתנכרים לאותה מדינה בדיוק. פשוט ביותר: ב־1948 ישראל הייתה החלשה ולכן גם הצודקת. ב־2018 ישראל היא החזקה ולכן היא הלא צודקת.
טראמפ אינו איש הגות גדול. ספק אם בכלל אפשר להגדירו כרפובליקני בהשקפותיו. הוא ודאי לא אוונגליסט. אבל הוא מוקף באנשים כאלה. ואף שהוא נראה לעתים קפריזי, מדבר בשפה נחותה וכל כולו משדר ההפך מדיפלומטיה – בכל הקשור ליחסי ישראל־ארה"ב הוא מוכיח קו קוהרנטי, פרו־ישראלי. איש אינו יודע מה ילד יום, אבל בניגוד למה שמספרים לנו בתקשורת הליברלית משני עברי האוקיינוס, ששוטמת את טראמפ באופן מבהיל, הוא אינו מקבל החלטות לבדו. יש אנשי צוות – מייק פנס, ניקי היילי, ג'ון בולטון – ומכוני מחקר שמרניים כמו "הריטג'", שכולם יחד משפיעים רבות על הנשיא, והוא בהחלט הולך בדרכם בכל מה שקשור ביחס לישראל.
לא רק בנושא הזה, הממשל מוביל דוקטרינה חשובה מאין כמותה שמתנגשת ישירות עם ליבת אמונת השמאל. כאמור, בשלוש מילים אפשר לקרוא לה: "הצודק הוא הצודק". התורה כתבה זאת יפה בספר שמות: "ודל לא תהדר בריבו". הכי קל להיצמד לטובת החלש. זה נראה הומני, נכון, צודק. אבל מה לעשות, לא פעם קורה שהצדק הבסיסי והאמיתי שכולנו מחפשים אותו לא נמצא לצידו של החלש.
הפלסטינים, באדיבות תקשורת מלטפת ובמקרים רבים שונאת ישראל ממש, הצליחו להפוך את החולשה למקצוע. להביא אותה לדרגת אמנות. סרבנותם העיקשת והמתמדת למשא ומתן, רצחנותם הבלתי פוסקת במשך יותר ממאה שנות טרור נגד יהודים, חתירתם הבלתי נלאית תחת יסודות המדינה היהודית הקטנטנה שהצליחה להכות שורש במזרח התיכון – כל אלה נשכחים כבמטה קסם באמצעות הפגנת החולשה הקולקטיבית שהם מצליחים לרמות באמצעותה את העולם כולו כבר הרבה שנים. הגיע הזמן לשנות את הנרטיב הזה, וממשל טראמפ – בין השאר באמצעות הצעדים ההולכים ומתחזקים בעד ישראל – מתווה את הדרך הזאת לשאר העולם.
המאבק לא יהיה פשוט: השמאל האמריקני עשוי לחזור לשלטון באופן חלקי כבר בנובמבר הקרוב, באמצעות השגת רוב בקונגרס, וכמובן בבחירות לנשיאות ב־2020. מדינות מערב אירופה, אף שרובן שוקעות מליברליות יתר, עדיין מחזיקות בכוח מדיני ועולמי רב. והפלסטינים לא יוותרו בקלות על עמדת הקורבן החלש והמסכן, שתמיד צודק.
זהו המאבק הרעיוני הגדול של זמננו, וחייבים לנצח בו; להיות חזקים, וצודקים.בדיוק ההיפך מאובמה.
