בשבועות האחרונים אני תוהה לעצמי מה מקולקל בי. אני שייך לציונות הדתית ועברתי את כל "תחנות החובה"; בני עקיבא, מכינה קדם־צבאית, שירות קרבי בסדיר ובמילואים, מגורים בהתנחלות, הלל ביום העצמאות, ריקודגלים ביום ירושלים, מעורבות בחיי המדינה וחינוך ילדיי בדרך זו. כל החבילה. ולמרות כל זאת, אני לא מצליח להזדהות עם חבריי למגזר ולהצטרף אליהם לקמפיין שהתרגש עלינו בתקופה האחרונה וקורא לחרדים לחדול מהשתמטותם, לאחוז נשק ולהתגייס להגנת המולדת.
גם בי מתעורר כעס גדול כשאני רואה תמונות של חרדים בפארק ברמת־גן צופים במשחק של ליגת האלופות, או מסתובבים ברחובה של עיר באמצע היום. גם אני מתקומם נגד בחורים צעירים שתורתם לא קרובה אפילו להיות אומנותם, שבזמן מלחמה מתבטלים כשציבורים אחרים קוברים את מיטב בניהם. יש בי גם ביקורת ותהייה גדולה על ההונאה של ראשי הישיבות, שמודעים לבטלנותם של תלמידיהם ובכל זאת מאשרים בחתימת ידם כי הם שקועים בלימוד התורה משחר ועד ליל. גם אני מרגיש היטב את העומס המוטל על הלוחמים ומשפחותיהם, שנקראים כבר לסבב שלישי של לחימה. ולמרות כל אלו אני עוצר את עצמי מלהצטרף לפסטיבל שרואה בחרדים את המקור לכל צרותינו.
יש סיבות "קטנות" שמונעות ממני להצטרף לחבטות האלו. למשל, הצבא לא רוצה ולא יכול לגייס עכשיו אלפי חרדים לשורותיו, גם מסיבות טכניות וגם מסיבות עקרוניות. לא החוק הזה ולא שום חוק אחר יביא אפילו חרדי אחד לבקו"ם בניגוד לרצונו. עוד לא נולד הלוחם שיכריחו אותו, בניגוד לרצונו, לתפוס נשק ולהסתער.
מובילי הקמפיין הם צבועים: "אחים לנשק" שהטיפו לסירוב פקודה המוני בגלל ביטול עילת הסבירות, ולפיד או גנץ שיהיו מוכנים להגדיל את המלגות לאברכים לו רק הייתה ניתנת להם האפשרות לשלוט במדינה.
חוץ מגיוס החרדים יש עוד דברים לא פחות חשובים שמקדמת הממשלה הנוכחית עם "השותפים הטבעיים". האם נכון לפרק אותה, ועוד בשביל משהו שלא יקרה?
אף פעם לא חיבבתי את מי שדופקים על החזה שלי ומסבירים לי כיצד עליי לתקן את ערכיי ואמונותיי, והשתדלתי לא לעשות לאחרים את מה ששנוא עליי.
כמו שהמחאה החברתית ב־2013 הייתה רצון להחליף את השלטון, ואחריה "שוד הגז" או "המחאה נגד ההפיכה המשטרית", האינסטינקט הפנימי שלי אומר לבדוק היטב את השותפים שאני בוחר לי, וגם את כוונותיהם האמיתיות. אמת שיש אלפים שאינם לומדים ואינם מתגייסים, ואמת שהעומס האדיר על חיילי הסדיר והמילואים הוא בלתי נסבל, אך מתעורר בי חשד: התקשורת וכמה ארגונים שמחליפים את שמותיהם מעת לעת החליטו שעכשיו כולם מדברים על גיוס חרדים, וזה נראה כמו עוד קמפיין שהסיבה שלו היא רק תירוץ, והמטרה אחרת לגמרי.
יורה או יטוס?
כל אלו, כאמור, הן רק הסיבות המשניות. הסיבה המרכזית היא ההבנה שהציבור החרדי בנה את עצמו במשך שנים בהגבהת החומות, בהצבת יעדים אחרים מאלו של הציבור החילוני או הדתי־לאומי, והדרך להיאבק בכך אינה קמפיינים שעולבים בהם או מציגים את כולם כמקשה אחת כאיזה חבורה של בטלנים או פחדנים.
בציונות הדתית קוראים לעבר החרדים: "הנה, תראו אותנו, אנחנו יכולים גם וגם. גם להיות תלמידי חכמים וגם להילחם בחאן־יונס". זוהי בעצם קריאה לחרדים: בואו תהיו כמונו, אל תהיו חרדים. כי ה"גם וגם" הוא אחד מיסודות הציונות הדתית, ואילו העולם החרדי בנוי אחרת לגמרי מבחינת סדרי החשיבות בעולם הערכים. עוד לפני 7 באוקטובר ובעצם כבר מימי השיח בין דוד בן־גוריון ובין החזון איש, העולם החרדי הציב את בניית עולם התורה אחרי השואה כמטרה המרכזית, שכל הערכים האחרים מתבטלים בפניה. כאשר בן הציונות הדתית אומר לחרדים "תראו, אני גם וגם", ואם זה לא ישכנע אותו יקרא לו "בטלן" או "משתמט", זה יעיל בערך כמו חבר קהילת הלהט"ב שינסה לשכנע ראש ישיבה שהוא בעצם ממש מאושר וטוב לו, ואם ראש הישיבה לא יאמין לו הוא יקרא לו "הומופוב". לא זכיתי עוד לראות מישהו שמשתכנע ככה.
מאז הקמת המדינה, מאות אלפי בחורי ישיבות שמעו אינספור שיחות מוסר והסברים למה הם הסיירת של עם ישראל ומחזיקי הזהות היהודית. הם למדו שהגיוס יפריע להם במשימה. האם קריקטורה בעיתון תשנה את זה? מצטטים לחרדים: "אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". לא מעלים על הדעת שאולי גם הרב שך הכיר את המשנה הזאת ואת פסיקת הרמב"ם, ואולי יש טיעונים שלפחות שווה לשמוע, גם אם כל האמת אצלנו? לחרדים יש גם טיעוני קש וגם התנהלות שיכולה להוציא מהכלים, אבל יש להם גם טיעונים לא רעים בכלל ששווים התייחסות ומענה. בכל מקרה, אפשר לקבוע בוודאות שלעג, הכללה והטלת רפש לא יעזרו לשנות את עמדתם.
ואם כבר אמת, צריך להגיד ביושר: התורה היא לא מרכז החיים אצל לא מעט מבני הציונות הדתית. היא עוד משהו שצריך לעשות, ואולי לקבוע עיתים, אבל התורה היא לא מרכז החיים ותלמידי החכמים הם לא דמויות המופת. עשו ניסוי קטן: פנו לילד או בחור בציונות הדתית ושאלו אותו למי הוא רוצה לדמות: לרב דרוקמן זצ"ל או לעמנואל מורנו הי"ד. עזבו את הילדים, שאלו את ההורים שלהם מה ישמח אותם יותר: שהבן שלהם יהיה אברך ויתפרנס ממלגה ומשכורת מדולדלת של איש חינוך, או יהיה מנכ"ל של חברת הייטק.
במגזר החרדי דמויות המופת הן הרב חיים קניבסקי והרב עובדיה יוסף זכרם לברכה. גם בקרב מי שלומדים בישיבה וגם אצל החרדים שמסתובבים ברחובות, הם המודל ואליו יש לשאוף. למה אנחנו חושבים שביום בהיר אחד הם ירצו להיות כמו עופר וינטר? סיפור מלפני הרבה שנים מתמצת את כל העניין. בן דודי סיים את כל הבחינות וקיבל סמיכה לרבנות. הוא סיפר לי שבשבת אחרי שקיבל את תעודת ה"יורה יורה" ברבנות הראשית, היה בחור שסיים קורס טיס. "מי לדעתך קיבל עלייה באותה השבת?", הוא שאל רטורית בחיוך מריר.
בשנה שלפני המלחמה, רבים בציבור הימני מתחו ביקורת על הממשלה ועל אופן קידומה של הרפורמה המשפטית. טענו שהיא הייתה דורסנית, שלא קדמה לה הסברה. כשהרחובות בערו, הוקמו מעגלי שיח בין ימין ושמאל, דתיים וחילונים. אלו הביעו את הפחד שלהם מ"מדינת הלכה" ואלו ניסו לשכנע שאין לנו כוונה לקדם עולם בסגנון "סיפורה של שפחה". הפערים התרבותיים היו בלתי נסבלים עד שכמעט גרמו לפיצוץ.
אם הלקח נלמד, עלינו להשקיע לא פחות בשיח פתוח וכן עם אחינו החרדים. עלינו לגשר על הפערים התרבותיים איתם, ולענות גם לחששות שלהם. הציבור הדתי־לאומי השקיע המון בשיח עם החילונים ובמיזמי "צו פיוס" למיניהם, והפקיר את השיח עם אחיו לדרך שחולקים איתו הרבה יותר ערכים משותפים. מדוע לא ייפגשו רבני הציונות הדתית עם אדמו"רים וראשי ישיבות לפחות כמו שישבו עם חברי "אחים לנשק"? הם ראויים לכך לא פחות.
גם אם הביקורת מוצדקת והנטל כבד, הציבור הדתי־לאומי צריך להכיר בערך לימוד התורה ובחשיבותו לקיומה של האומה, ולעודד שיח אמיתי על האמונות והערכים בבחינת "נאמנים פצעי אוהב". אנחנו זקוקים לשיח שמבין שחוץ מ"גם וגם", אחד הערכים שחינכו אותנו רבותינו היה "קמעא קמעא".
