כמו בתעתוע אכזרי של אור וצל, כך התנדנדה הנפש הלאומית בשבתותיים האחרונות בין תקומה לרפיון. שבת של בשורות חילוץ טובות נטרפה בשבת שאחריה עם היוודע דבר נפילתם של 11 לוחמים בשלושה אירועים שונים ברצועת עזה. טעימות האופוריה הפתאומיות נמסו לתוך קלחת השכול, איבוד הצפון, פירוק ממשלת החירום, ויכוחי הגיוס והניסיון הכושל לקדם את חוק הרבנים. שמונה חודשים אחרי מתקפת הטרור האיומה על ישראל, הייאוש לא נעשה יותר נוח, הוא רק הרבה יותר מסוכן. האויב מאזין לרחשי לב האומה לא פחות משהוא מתעדכן ביכולות הטכניות שלה. ובניגוד אלינו, הוא דווקא זוכר שידענו לנצח במערכה גם בהיותנו מעטים מול רבים.
לא צריך לחזור לימי החשמונאים כדי לכמת את יחסי הכוחות בין עם ישראל לאויביו, די לפתוח את ספר דברי הימים של העת החדשה. במלחמת הקוממיות ב־1948, סך הלוחמים העבריים עמד על פחות מ־27,200 איש. שבעת הצבאות שלחמו מול המדינה הטרייה שילחו אליה קרוב ל־80 אלף לוחמים, לא כולל כוחות סיוע עורפי. 6,373 ישראלים נהרגו ונרצחו בשנה הראשונה לתקומתה של המדינה ובחצי השנה שקדמה לה, יותר משליש מהם אזרחים. האויב, למרות יתרונו העצום בכוח אדם ובחימוש, איבד פי שניים מזה, ויש הסוברים שאף פי שלושה.
19 שנים לאחר מכן, במלחמת ששת הימים, 264 אלף חיילים ישראלים יצאו לקרב מול מדינות ערב על 550 אלף לוחמיהן. סוריה, ירדן, עיראק ומצרים צירפו למצבת כוח האדם 957 מטוסי קרב מול 196 של ישראל, ו־2,504 טנקים מול 800 בלבד שעמדו לרשותנו. גם במקרה הזה, מספר האבדות של האויב היה גדול לאין שיעור מזה של גיבורי ישראל.
מלחמת יום הכיפורים המושמצת לא הייתה שונה. 373 אלף חיילים ישראלים גויסו במלחמת הפתע ההיא, בעוד האויב נהנה מלא פחות מ־785,360 חיילים. 476 מטוסי הקרב שלנו נדרשו להתמודד מול 1,342 מטוסי הקרב של מצרים, סוריה, עיראק וירדן. מספר הטנקים של האויב היה גדול פי 2.5 מזה שהחזיקה ישראל, ומספר התותחים היה גדול פי 4.7.
ושוב, היחס המספרי של ההרוגים והשבויים היה הפוך. צבאות האויב איבדו במשותף 20 אלף איש, אנחנו איבדנו 2,656. כל אחד מהם עולם ומלואו, ובזכות כל אחד מהם אנחנו עדיין כאן, נדרשים לשאול: ועכשיו מה?
אז מה עמד ללוחמי ישראל לדורותיהם, שניצחו מערכות במתכונת דוד מול גוליית? מה הניא את מזימתה השטנית של קואליציית האויבים להכחיד אותנו מעל פני האדמה, או להניס אותנו מעל ומתחת לפני הים? מה השתנה במלחמה הזאת מכל המלחמות, שהפעם גבורת ישראל המוכחת בשטח מהססת להפגין נוכחות בעורף ואצל מקבלי ההחלטות?
אולי זו הזהות הכפולה שאימצנו לעצמנו, כשאנחנו מגיעים לזירת חמאס עם מטען השריון הכבד של גוליית, אך מוצאים את עצמנו במערכת איראן וגרורותיה כשבידנו רוגטקה תוצרת בית דוד. מדינת ישראל נקרעת בין שתי זהויות סותרות באותה מלחמה ממש. היא מסורבלת מדי כשהיא דוהרת בסמטאות הרצועה, וחשופה בדלילות כוחותיה מול מערכה רב־זירתית. אבל המספרים לא משקרים: מערכות ישראל הוכיחו מאז ומתמיד שמלחמה מנצחים עם מה שיש, לא עם קיטורים על מה שהיינו רוצים שיהיה. כשהאויב חמוש מדי, כשידידתנו הטובה ביותר מקטרגת בהאשמת "למה זה ירדת" ואומות העולם משמיצות בטענת "אני ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך", אנחנו לא מבזבזים זמן ותחמושת, אלא מכוונים היטב וקולעים בול בפוני של האויב.
מלחמת 24 השעות
דכדוך קיבוצי משרת את האויב לא רק במובן המורלי – תקלה קריטית בפני עצמה – אלא גם מקדם מעשית את מטרותיו. רפיון שרירי האופטימיות שאנחנו גוזרים על עצמנו מונע מתנועת עוז הרוח להתקיים, ולך תנצח מלחמה כשאתה סובל מהתכווצות שרירים. בנדנדה הרגשית הזאת אנחנו מכתיבים מי למעלה ומי למטה – האויב או אנחנו. כדי שכובד המשקל ייטה לטובתנו, אנחנו מוכרחים לגייס לצד הזה את מיטב כוחות הנפש של עם שהוכיח מאז ומתמיד שתנופת ההתגייסות שלו יכולה לשנות את המשוואה ולחולל ניסים.
הבעיה המהותית בייאוש: הוא מביא לצעדים נואשים וחסרי אחריות. בעידן שבו ההמלצה ההוליסטית היא לעודד בשיח מצמיח אפילו את העציצים במרפסת, אנחנו נגררים לביטויי ייאוש וחידלון, מצניעים הישגים ומבליטים מעל ומעבר את כוח היריב. ייאוש מהסוג הזה הוליד את אוסלו, שהביאנו עד הלום. אדמו"ר השמאל עמוס עוז טען אז ש"במבט ציוני, אולי יאמרו בעתיד כי בשנת 1993 תמו מאה שנות בדידותנו בארץ ישראל, הסתיים המבוא לציונות, ועכשיו אפשר סוף־סוף לגשת אל גוף הסיפור: לכונן את ישראל כבית מוצק". אם טענות הימין יתבררו כאמת, אמר עוז, אם נגלה פתאום שהפלסטינים הערימו עלינו ולא נטשו את דרך הטרור, "כי אז תוכל ישראל לסגור על פלשתין ולבטל אותה. במקרה הרע, במקרה שיתברר שהשלום אינו שלום, יותר קל יהיה לשבור, צבאית, את גבה של ישות פלשתינית זעירה ומפורזת – מאשר להמשיך לשבור, בלי קץ ובלי תקווה, את גבם של ילדים בני שמונה הזורקים בנו אבנים" (ידיעות אחרונות, 31 באוגוסט 1993). יוסי שריד מצידו הבטיח שנתיים קודם לכן, נוכח מלחמת המפרץ דווקא, ש"אם לאחר שתקום המדינה הפלסטינית היא תעז לסכן את ישראל, היא תיכבש על ידינו תוך 24 שעות" (ידיעות אחרונות, 6 במרץ 1991).
"אבן שממשלה טיפשה אחת זרקה לבאר, אפילו עשר ממשלות חכמות לא יוכלו להוציא", סיכם חגי סגל כשסיקר את הדברים בכתביו. בניגוד להבטחות השווא, ההימור הגדול ההוא לא ניתן לאתחול מחדש ב־24 שעות, גם לא ב־24 ימים או שבועות. הייאוש מהחיים על החרב המיט עלינו אסון. בשעה הקריטית הזאת, רגע לפני שחוכמולוגים סדרתיים מצליחים לשאוב אותנו לייאוש שלא מתקבל על הדעת, לשכנע אותנו להתכנס לגבולות חנק, ובעיקר לשקר לעצמנו בדבר מטרותיו האמיתיות של האויב – מוטב לנו לזקוף גב, לאמץ שרירים ולהחזיר את הרוח הלאומית למקומה. להט התקווה, שנוהגים לקטלג פה כמשיחיות הזויה הראויה להסתייגות ולזלזול, היא בסך הכול שיעור היסטוריה בסיסי בתולדות 76 שנות מדינת ישראל.
