יום לפני חג השבועות נפלה בחלקי זכות גדולה. חברי הטוב נח טוניק הזמין אותי להנחות את האירוע "כולה שלי" שהתקיים השנה בפעם השלישית. למי שלא מכיר, "כולה שלי" הוא ערב הכנה לחג מתן תורה שמתקיים בבית הכנסת הגדול בירושלים ומיועד לקהל די ספציפי של בוגרי ישיבות שביום־יום עובדים לפרנסתם.
נח הוא יזם בנשמתו, יהודי שופע רעיונות, ומה שיפה אצלו זה שהרבה פעמים הוא מצליח להוציא לפועל את הדברים שעוברים לו בראש. זה לא שהוא עושה קסמים. הוא פשוט בנאדם שעובד קשה בלהגשים את החלומות שלו. ומה שעוד יותר יפה אצל נח זה שכמעט תמיד, החלומות שלו, המיזמים שלו והרעיונות שלו הם לטובת הכלל. לטובת הציבור. את עצמו הוא שם בצד. לא לוקח קרדיט. ככה בשקט, בצנעה, בענווה ובעוצמה גדולה. כן־כן, אני יודע שאין אומרין שבחו של אדם בפניו, והרי נח קורא את הטור הזה, אז זה קצת נחשב בפניו, אבל באמת שאין כאן חשש שמתוך שבחו אבוא לידי גנותו.
ואני בכלל רציתי לכתוב על איזו נקודה אזוטרית יחסית ששמתי לב אליה באירוע הזה (הערת צד, ותסלחו לי על זרם התודעה הלא אחיד, אבל לפני איזה זמן אמרה מישהי שמכירה אותי טוב ויודעת שאני מחבב מאוד אזוטריקה שאני צריך לעשות פודקאסט שיעסוק באזוטריה בתרבות. וכן, גם היא קוראת את הטור הזה, אז חן, שתדעי שאני שוקל את זה ברצינות).
עם כל הכבוד, בישיבה לא עולה אחרי הסדר הזמר עמירן דביר לשיר כמה שירי זיצים מוכרים בקולו הנוסטלגי
בכל מקרה, השנה לוח הזמנים של "כולה שלי" היה צפוף וגדוש ביותר. בהתחלה אנשים הגיעו אט־אט וקיבלו גמרות חדשות של הוצאת עוז והדר שנתרמו במיוחד לערב הזה, ואז כל אחד בחר כמה דפי גמרא ונרשם בעמדה מיוחדת כדי שלא תהיה כפילות ויהיה אפשר לסיים את הש"ס. משם כולם עלו להיכל בית הכנסת שהתמלא כולו ב־700 המשתתפים שהתחילו ללמוד בדבקות ובהתרגשות. היו בקהל אנשים מכל מיני סוגים, בוגרי ישיבות שהיום הם עורכי דין או אנשי הייטק או בעלי פיצריות והיו גם בוגרי ישיבות שבדיוק השתחררו ממילואים והיו אברכי כוללים וחוזרים בתשובה וגם הרבה בחורי ישיבות בהווה שכנראה שמעו על האירוע השווה ובאו למרות שהם לא קהל היעד הראשוני ולמרות שבישיבה לכאורה לומדים כל הזמן, לא רק בערב אחד. אבל בכל זאת, עם כל הכבוד, בישיבה לא עולה אחרי הסדר הזמר עמירן דביר לשיר כמה שירי זיצים מוכרים בקולו הנוסטלגי. אחר כך הגיע לכבד בנוכחתו הרב "הינוקא" ואמר כמה דברי תורה וסיים את הש"ס ובירך את הקהל ואת החיילים ואת החטופים. את הקדיש של סיום השס אמר בארי הרשקוביץ, בנו של המחנך יוסי הרשקוביץ הי"ד שנפל במלחמה, ואחריו עלה לבמה בחור בשם דניאל, שגיסו עידן שתיוי חטוף בעזה. הוא אמר שני פרקי תהילים ואת תפילת "אחינו" ואני ראיתי בקהל אנשים שבוכים. אחר כך עלה לבמה ר' הלל פלאי ושר בעדינותו הכובשת והאינסופית כמה משירי האהבה היפים שלו לתורה ועשה חשק לעוד איזו שעה קלה של לימוד עד שהגיע ישי ריבו והלהקה שלו והם עלו לבמה וזו הייתה חתימה נהדרת לערב המיוחד והעצום הזה.
ואני, התפקיד שלי היה להנחות את המעברים בין כל קטע וקטע כך שהרבה בחורי ישיבה חשבו שבמסגרת התפקיד הזה אני מעין מרכז מידע כל־יכול כזה, ולאורך כל הערב, באופן די מוזר הם לא הפסיקו לשאול אותי שאלות ולבקש ממני בקשות. באיזשהו שלב זה כבר הצחיק אותי ממש. אחד ביקש ממני לכבות את המזגנים כי הוא מצונן, אחד ביקש שאגביר את המזגנים כי החום לא מאפשר לו ללמוד, אחד שאל אם אני יכול לכוון את אחד מפנסי התאורה לכיוון השני כי זה מעלה לו את המספר במשקפיים, אחד אחר ביקש לקחת את הגמרא הביתה, עוד אחד שאל אם הוא יכול לקחת שלוש גמרות הביתה כי ראה שניים שהלכו ולא לקחו את שלהם, אחד אמר לי שהוא לא קיבל ארטיק (על אף שלא חילקו ארטיקים בשום שלב), אחד ביקש ממני פלסטר כי הוא נחתך באצבע מהדף של הגמרא, אחד שאל כמה עלה כל הערב, אחד שאל לפחות חמש פעמים מתי ישי ריבו מגיע ואחד התעניין בצורה די אובססיבית האם יש סעודת מצווה בסוף אחרי שהכול ייגמר.
אני מכיר טוב בחורי ישיבה, יש משהו חינני באופן שבו הם מתהלכים בעולם. וכמובן אי אפשר להכליל, כי כל בחור ישיבה הוא עולם בפני עצמו, ועדיין, יש איזה הלך רוח ישבשערי שקשה להסביר במילים. וחוץ מזה, לשאול שאלות זה תמיד טוב. ככה אני מאמין בכל אופן.
