אני רוצה לספר לכם איך גיליתי את ירושלים מחדש. זה סיפור על ירושלמי לשעבר, שהגיע לשבוע וחצי של צילומים בעיר מולדתו. זה סיפור על במאי שנסע לחפש את הקונפליקט הישראלי, ובמקום זה – מצא אהבה.
ומעשה שהיה כך היה. את העונה החדשה של "הטרמפיסטים", סדרת הרשת התיעודית שלי, צילמנו בירושלים. כבר עשר שנים, כבר שבע עונות, שאני מסתובב ברחבי הארץ, פוגש אנשים זרים, מכניס אותם לרכב שלי, מקפיץ אותם למחוז חפצם ומשוחח איתם בלב פתוח ונפש חפצה. כבר עשר שנים שאני נחשף למציאות הישראלית, בדרך הכי פשוטה וישירה שיש.
את העונה הקודמת הקדשנו לדיון חשוף על הגבריות הישראלית. את העונה שלפניה הקדשנו לטרמפיסטיות נשים. את העונה הרביעית הקדשנו לבני נוער. אבל הפעם החלטנו לעלות לירושלים. והימים ימי רפורמה. בין ראש השנה לסוכות. שבוע וחצי לפני שהחיים שלנו התהפכו עלינו. אני לא יודע אם אתם זוכרים, אבל מדינת ישראל בערה אז מבפנים. בכל יומיים התקיימה הפגנה אחרת. בעד הרפורמה. נגד הרפורמה. הרחובות התמלאו בשלטים זועמים. הרשתות החברתיות התמלאו בפוסטים זועמים. הייתה שנאה באוויר. ועם השנאה הזאת רצינו להתמודד
אני זוכר איך ביום הצילום הראשון שלנו, בדרך לירושלים, הרגשתי מין מתח כזה בגוף. ידעתי שזאת תהיה עונה אחרת, פוליטית ומתוחה יותר. ידעתי שירושלים היא עיר אינטנסיבית וכבדה. אני מכיר את העיר הזאת מבפנים, נולדתי בה, וגדלתי בה וחייתי בה את רוב חיי. עד גיל עשרים ושמונה. אמא שלי האהובה שלי עוד גרה שם, ברחוב הפלמ"ח. אני אוהב את העיר הזו בכל מאודי וזאת גם הסיבה שניגשתי לצילומים האלה עם חשש בתוך הגוף. פחדתי שנגלה שם, בימי הצילום, שעירי האהובה שינתה את פניה. ושהשנאה שטפה אותה מבפנים.
אני זוכר את הדקות הראשונות של יום הצילום הראשון. יצאנו מביתי בשכונת יד אליהו בתל־אביב, והתקדמנו לכיוון הירידה לאיילון. והנה, שלוש דקות לתוך הנסיעה, עוד לפני שהספקנו להבין מי מה מו (חחחחח אני מת על הביטוי הזה מי מה מו), שמענו פתאום "בום" מוזר. הרכב שלנו עף קדימה. מישהו נכנס בנו מאחור. נו באמת. אני זוכר, רועיקי השותף האהוב שלי ואני יצאנו מהרכב, וראינו מולנו אישה צעירה, עם חיג'אב. היא אמרה לנו שאין לה ביטוח. נו באמת. הסתכלנו על הרכב. הוא נראה בסדר גמור. נו באמתתתת. לקחנו את המספר שלה, צילמנו את הרכב שלה. ונסענו משם, מבואסים. באמת שאין דרך גרועה יותר להתחיל יום צילום.
אני רוצה לספר לכם איך גיליתי את ירושלים מחדש. זה סיפור על ירושלמי לשעבר, שהגיע לשבוע וחצי של צילומים בעיר מולדתו. זה סיפור על במאי שנסע לחפש את הקונפליקט הישראלי, ובמקום זה – מצא אהבה.
ומעשה שהיה כך היה. את העונה החדשה של "הטרמפיסטים", סדרת הרשת התיעודית שלי, צילמנו בירושלים. כבר עשר שנים, כבר שבע עונות, שאני מסתובב ברחבי הארץ, פוגש אנשים זרים, מכניס אותם לרכב שלי, מקפיץ אותם למחוז חפצם ומשוחח איתם בלב פתוח ונפש חפצה. כבר עשר שנים שאני נחשף למציאות הישראלית, בדרך הכי פשוטה וישירה שיש.
את העונה הקודמת הקדשנו לדיון חשוף על הגבריות הישראלית. את העונה שלפניה הקדשנו לטרמפיסטיות נשים. את העונה הרביעית הקדשנו לבני נוער. אבל הפעם החלטנו לעלות לירושלים. והימים ימי רפורמה. בין ראש השנה לסוכות. שבוע וחצי לפני שהחיים שלנו התהפכו עלינו. אני לא יודע אם אתם זוכרים, אבל מדינת ישראל בערה אז מבפנים. בכל יומיים התקיימה הפגנה אחרת. בעד הרפורמה. נגד הרפורמה. הרחובות התמלאו בשלטים זועמים. הרשתות החברתיות התמלאו בפוסטים זועמים. הייתה שנאה באוויר. ועם השנאה הזאת רצינו להתמודד.
אני זוכר איך ביום הצילום הראשון שלנו, בדרך לירושלים, הרגשתי מין מתח כזה בגוף. ידעתי שזאת תהיה עונה אחרת, פוליטית ומתוחה יותר. ידעתי שירושלים היא עיר אינטנסיבית וכבדה. אני מכיר את העיר הזאת מבפנים, נולדתי בה, וגדלתי בה וחייתי בה את רוב חיי. עד גיל עשרים ושמונה. אמא שלי האהובה שלי עוד גרה שם, ברחוב הפלמ"ח. אני אוהב את העיר הזו בכל מאודי וזאת גם הסיבה שניגשתי לצילומים האלה עם חשש בתוך הגוף. פחדתי שנגלה שם, בימי הצילום, שעירי האהובה שינתה את פניה. ושהשנאה שטפה אותה מבפנים.
אני זוכר את הדקות הראשונות של יום הצילום הראשון. יצאנו מביתי בשכונת יד אליהו בתל־אביב, והתקדמנו לכיוון הירידה לאיילון. והנה, שלוש דקות לתוך הנסיעה, עוד לפני שהספקנו להבין מי מה מו (חחחחח אני מת על הביטוי הזה מי מה מו), שמענו פתאום "בום" מוזר. הרכב שלנו עף קדימה. מישהו נכנס בנו מאחור. נו באמת. אני זוכר, רועיקי השותף האהוב שלי ואני יצאנו מהרכב, וראינו מולנו אישה צעירה, עם חיג'אב. היא אמרה לנו שאין לה ביטוח. נו באמת. הסתכלנו על הרכב. הוא נראה בסדר גמור. נו באמתתתת. לקחנו את המספר שלה, צילמנו את הרכב שלה. ונסענו משם, מבואסים. באמת שאין דרך גרועה יותר להתחיל יום צילום.
אני זוכר איך ביום הצילום הראשון שלנו, בדרך לירושלים, הרגשתי מין מתח כזה בגוף. ידעתי שזאת תהיה עונה אחרת. פוליטית ומתוחה יותר. ידעתי שירושלים היא עיר אינטנסיבית וכבדה. אני מכיר את העיר הזאת מבפנים, נולדתי בה, וגדלתי בה וחייתי בה את רוב חיי
בימים הרעים־טובים־בדיעבד ההם, ירושלים בערה מבפנים. ככה לפחות חשבנו. ככה זה נראה בטלוויזיה ובטוויטר. הכבישים הסמוכים לבית המשפט העליון, הפכו לזירת קרב ישראלית. כולם עשו לכולם דווקא. השנאה זלגה לה לאיטה, מהרשתות החברתיות לרחובות, ומהרחובות ללבבות.
אני זוכר שדיברתי עם רועיקי, שזאת תהיה עונה אחרת. אנשים הרבה יותר חשדנים עכשיו, הרבה יותר שפיציים וקפוצים. אנחנו בתקופה כזאת, שבה כולם צודקים וכועסים. ואין ברירה, אנחנו נהיה חייבים להתמודד עם זה. בדרך כלל אני מעדיף שלא להידרדר לשיח פוליטי ריק וזעוף. אבל הפעם, ידעתי, הפעם אין ברירה. הפוליטיקה הפכה לאישית. החיים שלנו עוברים שינוי. יהיה בלתי אפשרי לא לדבר על זה, בטח בירושלים הזועמת והנזעמת. זה מה שחשבתי. זה מה שהרגשתי. עד כדי כך הייתי שטוף.
אבל אז התחלנו לפגוש אנשים, לשמוע סיפורים. בירושלים אין הרבה טרמפיסטים, אז פשוט היינו עוצרים בתחנות אוטובוס ומציעים לאנשים טרמפ לאן שהם צריכים. ותאמינו או לא, אבל כמעט בכל פעם מצאנו מישהו לדבר איתו ולנסוע איתו ברחבי העיר. אולי זה קשור לתחבורה הציבורית שקצת מקרטעת שם. אולי זה קשור לזה שאני נראה בחור נחמד ומהימן חחחח. ואולי ירושלים היא פשוט עיר כזאת של אנשים רכים יותר, פתוחים יותר, ואוהבי אדם.
וככה, ממפגש למפגש, מטרמפ לטרמפ, משיחה לשיחה, גיליתי שכל הפחדים שלי היו מדומיינים. הטרמפיסטים המתוקים שפגשנו בכלל לא דיברו על הרפורמה. ההפגנות הנזעמות לא באמת העסיקו אותם. בכל פעם שניסינו לדבר על זה, הרגשנו שזה לא ממש מעניין. הטרמפיסטים שפגשנו העדיפו לדבר איתנו על אהבה.
ומסיפור לסיפור, מטרמפ לטרמפ, הרגשנו שגילינו את ירושלים האמיתית. את ירושלים של בני האדם, ולא של הכותרות בעיתונים. זה לקח לנו זמן, עד שהבנו שהעונה שלנו היא כן "עונה רגילה", בלי רפורמות ועניינים. סתם, עונה של סיפורים מרגשים, אנשים מתוקים וכמויות של אהבת אדם. אני זוכר שביום האחרון של הצילומים דיברנו בינינו, רועיקי ואני, על העיר המדהימה הזאת, שגילינו. מי היה מאמין שירושלים יכולה להיות כל כך נגישה ורכה. מי היה מאמין שבכל תחנת אוטובוס עומדים אנשים עם סיפורים מרגשים ולבבות חשופים.
ואני רוצה לספר לכם קצת על האנשים שפגשתי בצידי הדרכים. בעונה החדשה שלנו יש שבעה פרקים יפים. אבל בימי הצילום בירושלים, פגשנו יותר משבעים אנשים זרים. וזה נכון שהמפגשים האלה לא הפכו לפרק בסופו של דבר. אבל גם הם היו משמעותיים עבורי. גם הם, כמו כל מפגש אנושי כן וחשוף, פקחו לי משהו בלב.
אחרי התאונה, ביום הצילום הראשון, עלינו לירושלים. פעם, לא כל כך מזמן, כל מי שנסע לירושלים היה עובר בגשר של מבשרת־ציון. איזה שם יפה ליישוב. ופעם כל האוטובוסים לירושלים היו עוצרים שם. ביום הראשון של הצילומים, החלטתי לקפוץ למבשרת, לראות מה הולך שם. אז נכנסנו למבשרת והסתובבנו שם קצת, ברחובות הקטנים. ובאחת הכיכרות עמדה אישה שחומה וחזקה. עצרנו לה, ושאלנו אותה אם היא רוצה טרמפ. והיא אמרה שהיא ממהרת, כי היא מאחרת לאיזו אישה נחמדה שהיא מנקה לה את הבית. ואני התרגשתי שהיא מנקה כי גם אמא שלי הייתה מנקה בתים, כשהייתי ילד. בימים היא הייתה עובדת סוציאלית בכירה ואחרי הצהריים היא הייתה הולכת לנקות בתים בירושלים, כדי להשלים הכנסה. ומאז יש לי רגישות כזאת, ומבוכה כזאת, ואהבה גדולה לנשים שעובדות בניקיונות.
בקיצור, שכנעתי אותה שאני אקפיץ אותה לאן שהיא צריכה. מתברר שזו הייתה נסיעה של שלוש דקות. אבל בשלוש הדקות האלה גיליתי שלאישה קוראים נסרין, שהיא במקור ממזרח ירושלים, שהיא גרושה, יש לה בת אחת שגרה בהודו, ונשואה להודי, ויש לה נכדה אחת יפה ומתוקה, שעדיין לא פגשה פנים אל פנים. כי לשתיהן אין כסף לנסוע זו לזו.
נסרין עובדת בניקיונות כבר הרבה שנים. אחרי הגירושים שלה, שהיו מאוד קשים ומורכבים, אישה אחת ירושלמית שמאוד אהבה אותה, אמרה לה, אני עוברת לגור במבשרת, בואי תעברי איתי, נמצא לך שם דירה, תתחילי שם חיים חדשים. וזה מה שקרה. נסרין עברה למבשרת. היא גרה שם לבד בדירה קטנה. ביחד עם שלושה חתולים יפים ומיוחדים. יש לה כמה וכמה דירות שהיא מנקה ובימי שישי היא מוכרת מדי פעם אוכל ביתי טעים. ככה היא מעבירה את החיים.
ואחרי כמה דקות כאלה, נסרין אמרה שהיא מאחרת, ושלא נעים לה. ובעלת הדירה התחילה כזה להתקשר אליה ולשאול אותה איפה היא ולמה היא לא באה. ואני החלטתי לבוא עם נסרין, ולהסביר לגברת למה איחרנו חחחח. וכשנכנסנו לבית של האישה הזו, היא זיהתה אותי ואמרה, אתה יאיר אגמון אני קוראת אותך במקור ראשון! אני זוכרת אותך כשהיית ילד! מתברר שהיא עבדה עם אמא שלי פעם במשרד הרווחה. חחחח איזה עולם קטן, איזה שכונה.
אחר כך נכנסנו לירושלים. הסתובבנו ופגשנו אנשים מרגשים. בצומת של גבעת מרדכי אספתי איש עצוב. הוא נכנס לי לרכב ואמר שקשה לו בחיים, וביקש טרמפ לשכונת גילה. בהתחלה הוא ביקש ממני כסף. אחר כך הוא סיפר לי שאין לו שיניים, ושהוא חולה, ושהוא היה מכור לסמים במשך שנים ארוכות. היה לו ריח לא כל כך טוב. ואני סימנתי לרועיקי שאפשר לכבות את המצלמות. כי לא הייתי בטוח שהוא במצב נפשי סביר. הכול היה עצוב מאוד.
כל הדרך לגילה הוא סיפר לי על החיים הכואבים שלו. על הבדידות שלו, על הגוף המתפרק שלו. כשעצרנו את הרכב מחוץ לבית שלו, ראיתי שהוא לא רוצה לצאת. החיים שלו כל כך קטנים ומרים. מתי בפעם האחרונה מישהו עצר מולו, כדי לשאול אותו מה שלומו, ומה הסיפור שלו. אחרי עשרים דקות בערך רמזתי לו בעדינות שאנחנו צריכים לזוז. והוא לא רצה לצאת. בסוף איכשהו הלכנו משם. כשהוא יצא מהרכב נשמתי לרווחה. והלב שלי כאב מכל צער העולם.
מי היה מאמין שירושלים יכולה להיות כל כך נגישה ורכה. מי היה מאמין שבכל תחנת אוטובוס עומדים אנשים עם סיפורים מרגשים ולבבות חשופים
ובאחד הימים, בפסגת זאב, עצרתי בתחנת אוטובוס שבה ישב זוג קשישים. כששאלתי אותם אם הם צריכים טרמפ, ראיתי שהבחור לא ממש מצליח לדבר. אבל אשתו אמרה שהם צריכים להגיע לשוק. ואני לקחתי אותם. זה היה מפגש חזק ומוזר. קראו להם יוסי ומירה. יוסי עבר לפני שנתיים וחצי בערך אירוע מוחי, שפגע לו קשות ביכולת הדיבור. אבל זה לא אומר שהוא לא מדבר חחחח. להפך! יוסי לא הפסיק לדבר לכל אורך הטרמפ. ומירה שישבה מאחור כל הזמן הסבירה אותו, והשלימה לו את המשפטים. הם היו כל כך מצחיקים. הכול היה כל כך נוגע ללב.
כששאלתי אותם איפה הם נפגשו, יוסי סיפר לי שהוא היה חתיך המחץ. ושמירה הייתה יפהפייה. ושהם נפגשו במסיבת ריקודים. מסיבת דיסקו! חחחח, ויוסי התחיל איתה. הוא לא חשב שזה יהיה רציני כי הוא היה חתיך כזה שיוצא עם מלא נשים. אבל מה לעשות שהוא התאהב. וגם היא התאהבה. ומאז הם ביחד. צולחים את החיים. ממשיכים לאהוב, גם אחרי השבץ שיוסי חטף.
רגע לפני שאנחנו נפרדים מהם, בשוק, אני שואל אותם על הילדים שלהם. ומירה פתאום מתחילה לבכות. אני שואל אותה בזהירות מה קרה, ומירה מספרת לנו שהבת שלה, שחזרה בתשובה, גילתה משהו מזעזע על בעלה. ועכשיו הם מתגרשים. ובעלה כנראה נכנס לכלא. זה סיפור מחריד ונורא. שאי אפשר לשדר, ואי אפשר לכתוב בעיתון. אבל הוא קרה, אתם מבינים. זה סיפור שקרה בעולם. וככה, טרמפ שלכל אורכו לא הפסקנו לצחוק, נגמר בצער ובדמעות.
ובאחד הלילות, מחוץ לכותל המערבי, פגשנו שלוש אחיות מרגשות. האחיות כחלון. אושי, עדן ושובל. הן במקור מנתניה. אבל הן באו לירושלים, כדי לקחת את אבא שלהן למחנה יהודה ולכותל. איזה נשמות. בהתחלה הייתי בטוח שזה יהיה טרמפ כזה של רעש ושל צחוקים. אבל מהר מאוד הגענו לעיקר. והעיקר הוא, שלאחיות כחלון היו חיים לא פשוטים. אמא שלהן הייתה אישה חולה שנדרשה לטיפולי דיאליזה. אבא שלהן עד היום מתמודד עם מחלה נפשית קשה. לפני שנתיים בערך, אושי, הבת הגדולה, תרמה כליה לאמא שלהן. אבל אחרי שנה וחצי הגוף דחה את הכליה. ובמגפת הקורונה, אמא שלהן נדבקה ומתה להן. ומאז הן מתגעגעות.
והכול נשמע קשה. ונורא. וכואב. אבל האמת היא שהאחיות כחלון לא מפסיקות לצחוק. יש בהן אהבה כזו לחיים, ושמחה עמוקה, ואופטימיות. יש להן לב רחב, ומבט חיובי על החיים. וכשנפרדנו מהן, בקניון ממילא, באחת וחצי בלילה, חשבתי לעצמי שהן המתנה שלי בעונה הזאת, הן השיעור שלי. ככה צריך לשאת את החיים. ככה צריך לחיות.
מחוץ לקניון מלחה פגשתי את יהונתן. חרדי ברסלבר שגר עכשיו בבת־עין. הייתי בטוח שנדבר איתו על הרפורמות ועל חוק הגיוס. אבל מה לעשות שיהונתן הגיע למפגש שלנו כשהלב שלו שבור לרסיסים. הוא בדיוק יצא לשני דייטים עם בחורה יפה ומרגשת. הוא התאהב בה עד כלות הנשימה. והיא מצידה נפרדה ממנו לשלום. ומאז הוא מרוסק. איזה איש מתוק.
ובאחד הימים, מחוץ למעיין מרים, בעין כרם, ראיתי איש יפה עם זקן גדול, חולצה קרועה, ובד לבן על ראשו. מין בדואי תנ"כי כזה, משהו מוזר מאוד חחחחח. אני ידעתי שהוא טיפוס. ידעתי שהוא דמות. וקראתי לו שיבוא וייכנס אליי לרכב. אבל הוא לא רצה לבוא. סליחה, הוא אמר, אני ממהר לעז שלי, חחחח, יש לי עז פצועה! ככה הוא אמר, ואני אמרתי לו, אני אקח אותך לעז, ושכנעתי אותו לבוא.
כשהוא נכנס לרכב שלי גיליתי שקוראים לו ישר. הוא גר בעין כרם כבר שנים. יש לו שם חווה חקלאית, ויש לו אישה אהובה, וחמישה ילדים. ובשלב מסוים בשיחה, ישר סיפר לי ולרועיקי סיפור, על הימים הראשונים, כשהוא ואשתו הכירו. הוא נפרד ממנה איזה ארבע פעמים, עד שהוא הבין שזה זה. ומה שעזר לו להתאפס, מה שעזר לו להחליט שאיתה הוא יבנה בית וחיים, היה סיפור יפה שהיא סיפרה לו, סיפור מתוך הספר "רצות עם זאבים".
וכשישר סיפר לנו את הסיפור הזה. היה מין מתח כזה מתוק ברכב. רועיקי ואני כאילו נשאבנו לאיזו אגדה כזאת, רכה ומסתורית. לסיפור קראו "אשת השלד" והוא מדבר על זה שבכל קשר, בכל מערכת יחסים, יש מעגלים כאלה של מוות ושל חיים. והסוד האמיתי בחיים, ובאהבה, ובכלל, הסוד הוא להרגיש את הפעימות האלה של החיים והמוות, במלואן. זה מה שלמדתי מישר.
בהתחלה עוד ניסיתי לדחוף לשיחה את הרפורמה, את הקרע בעם, את אחים לנשק, את ערוץ ארבע עשרה, את בן גביר, את ביבי ואת תופעת הסרבנים. אבל מהר מאוד הבנתי, מהר מאוד הרגשתי – למי אכפת
ירושלים מלאה בסיפורים, אתם מבינים. כל החיים מלאים בסיפורים. אבל ירושלים במיוחד. אני זוכר למשל שאספנו ביציאה מהעיר, בחור אתיופי ששמו אברהם. הוא היה לבוש בבגדים הדורים. מתברר שהוא עובד קבלן בחברת ניקיון גדולה. בימים רגילים הוא מנקה את בניין העירייה אבל באותו היום הייתה לו הלוויה של קרוב משפחה אהוב. ועכשיו הוא חוזר מההלוויה לביתו בבית־שמש. הוא היה כזה שקט וטוב לב, וביישן.
ובאחד הימים רצינו לאכול טאקו טעים, במסעדה המושלמת טאקוס לואיס ואפילו מצאנו חניה מחוץ למסעדה, מה הסיכוי! אבל בדיוק כשחנינו ראיתי שם זוג צעירים תיירים מגניבים כל כך! היו להם תיקים ענקיים, ומקלות כאלה של ג'אגלינג, וואו, אז רצתי אליהם כמו משוגע, ושכנעתי אותם להיכנס לרכב שלי, והקפצתי אותם לתחנה המרכזית. בסופו של דבר לא הייתה שיחה כל כך מעניינת חחחחח, אבל בכל זאת, היה מרגש לדבר עם אנשים זרים. לבחור קראו ג'יימס, הוא אמריקני. הוא פגש את בת הזוג שלו, סוניה, בפסטיבל בינלאומי של אמני קרקס. ומאז הם מסתובבים ברחבי העולם. מופיעים בכיכרות רחוב, ישנים בהוסטלים זולים. שני מאוהבים מגניבים שכמותם חחחח איך הם לא מתביישים!
ויש לי עוד זיכרון מהצילומים. ממפגש אחד קצר שלא יוצא לי מהראש. אוי. ביציאה מבית־זית, פגשנו נערה צעירה ויפה עם כובע בוקרים. היא הייתה בדרך לירושלים, לפסיכולוגית שלה. היא נסעה כדי להיפרד ממנה, כי הטיפול לא מתקדם לשום מקום. וכשדיברנו היא סיפרה לנו, שהיא כבר שנים מתמודדת עם כאבי בטן איומים. והכאבים האלה, ככה היא אמרה, קשורים כנראה למשהו נפשי, משהו מהילדות כנראה. לאיזו פגיעה אולי. היא לא רצתה לדבר יותר מדי. אבל בשתיקות שלה, בין המילים הכבדות, הרגשתי כאב שלא פגשתי בחיים. אחרי שנפרדנו לשלום, עוד ניסיתי לשמור איתה על קשר. לדרוש בשלומה. אבל נדמה לי שהיא לא רצתה לשמוע ממני. ואני נותרתי עם המפגש הקצר ועם כאב הלב המפלח. אני מקווה שהיא במצב יותר טוב היום. אני מקווה שהחיים מאירים לה פנים.
וגם את רננה פגשתי, ביום הצילום האחרון. היא לא הייתה טרמפיסטית זרה. היא הייתה בחורה צעירה שהכרתי מהפייסבוק. חודש לפני הצילומים, קראתי פוסט מדהים שהיא העלתה בו היא סיפרה בכנות, שהיא ובעלה עמיאל נפרדים, ושהיא יוצאת מהארון. ואני קראתי את המילים שלה, וכל כך התרגשתי ממנה, ומהמסע שלה ומהחיים. פגשתי אותה במקרה, לפני כמה שנים, עוד לפני שהיא התחתנה. היא הייתה צעירה מאוד ומבולבלת מאוד. היא בדיוק החליטה להתחתן ולהקים משפחה, אבל קשה לנהל את החיים. קשה לשלוט בהם. רק אחרי שנולד להם ילד מתוק, ואחרי שהם עברו טיפול זוגי, הם החליטו לעזוב את ההתנחלות שבה הם גרו, ולעבור לירושלים, לשני בתים שונים. איזה חיים.
וככה, ממפגש למפגש, מטרמפ לטרמפ, גיליתי את ירושלים האחרת, את ירושלים הנושמת, את ירושלים האמיתית. בהתחלה עוד ניסיתי לדחוף לשיחה את הרפורמה, את הקרע בעם, את אחים לנשק, את ערוץ ארבע עשרה, את בן גביר, את ביבי ואת תופעת הסרבנים. אבל מהר מאוד הבנתי, מהר מאוד הרגשתי – למי אכפת. ירושלים, כמו כל עיר אחרת, היא עיר שחיים בה בני אדם. ובני אדם, בכל מקום, בכל הקשר – חיים את החיים הקטנים שלהם. הם חיים את הכיסופים העדינים שלהם. את הסיפורים הכואבים שלהם. את המסעות החשופים שלהם. רוב האנשים לא קשורים לכל מה שקורה בטוויטר ובעיתונים.
זו הייתה חוויה פוקחת עיניים ולב. בימים ההם השנאה הייתה בכל מקום. אבל ברכב הקטן שלנו, בעיר הבירה המסוכסכת של ישראל, לא הייתה שנאה בכלל. להפך. היו סיפורים על דייטים כושלים, על טראומות ילדות, ועל אם אהובה שנפטרה בטרם עת. כל האידיאולוגיות התחלפו בסיפורים יפים. כל הזעם התחלף ברגש פשוט ובחמלה. ראיתי עיר עוטפת אור.
בימים האחרונים, בטח גם אתם מרגישים את זה, אוי, בזמן האחרון, לצערי, השנאה הישראלית שוב מרימה את הראש. שוב כולם כועסים על כולם. שוב הפייסבוק והטוויטר מלאים בזעם שפיצי ואלים. תראו אותנו, עלובים שכמונו. תראו אותנו, תראו איך לא למדנו כלום. שוב אנחנו שונאים, שוב אנחנו מתעבים, שוב אנחנו מתפרקים לרסיסים. בפעם שעברה האויב הגיע כדי לזנב בנו ברגע הסדוק הזה. והפעם. מה יהיה הפעם. האם הפעם נזכור שמתחת לכל הכעס והאידיאולוגיה, יש בני אדם עם לב חשוף וגעגועים. האם נצליח לזכור את מה שלמדתי בצילומים של העונה החדשה שלנו. שכשמגדילים את התמונה, כשעושים זום אין, כשמתמקדים באיש אחד או באישה אחת – כל רעשי הרקע נעלמים. הסיפורים גוברים על הכעס. הסובייקט גובר על הקולקטיב. מול איש אחד, מול סיפור אחד, מול געגוע אחד, הרבה יותר קל לזכור שאנחנו אחים.
