ההחלטה של ישראל לסגת מציר פילדלפי התקבלה רק סמוך מאוד להתנתקות מרצועת עזה בקיץ 2005. היו לה שתי סיבות עיקריות: התקווה הנאיבית שאם ישראל לא תשלוט בגבול בין רצועת עזה למצרים העולם לא יחשוב שהיא האחראית למצב ברצועה, לפחות מבחינה משפטית. לצד זאת, הייתה אז מציאות קשה שאנחנו נוטים לשכוח: גם לפני ההתנתקות, כשישראל שלטה ביטחונית בציר פילדלפי ההברחות התת־קרקעיות מתחת לציר חגגו. מעל לפני השטח, צה"ל התקשה להחזיק את המוצבים לאורך הציר וספג אבדות כבדות.
אחרי ההתנתקות כוח רב־לאומי שהוצב במעבר רפיח התקפל מהשטח בתוך שבועות לאחר שהתברר כי איש אינו סופר אותו. מאות שוטרים פלסטינים ברחו דרך המעבר כשהחמאס השתלט על הרצועה ביוני 2007. ישראל השלימה עם המצב החדש, וידעה כל השנים שהמצרים מאפשרים את תעשיית ההברחות המשגשגת מתחת לפני הקרקע, לפחות בהעלמת עין. דרך המנהרות גם יצאו אינספור מחבלים לאימונים באיראן ובלבנון, ושבו לבסיסם מקצועיים הרבה יותר.
לכאורה, המבצע ברפיח, שהגיע לשיאו הזמני השבוע, הוא חזרה למבצע קשת בענן שאירע אחרי פיגוע הנגמ"ש הזכור לרע בציר ב־2004. למעשה, יש הבדל גדול: ב־2004 ישראל לא הייתה יכולה למנוע את ההברחות משום שמרבית המנהרות יצאו מבתי רפיח המצרית לבתי רפיח העזתית ולהפך. לישראל לא הייתה לגיטימציה בינלאומית "לגלח" את הבתים מהצד העזתי כדי לטפל במנהרות מהיסוד. בינתיים השתנתה המציאות, כי המצרים כבר "שיטחו" מאות מטרים של בתים בצד המצרי של רפיח לאחר שהורידו מהשלטון את האחים המוסלמים שמשלו במדינה למשך כשנה. עכשיו ישראל עושה אותו דבר מהצד הצפוני של הגבול.
בניגוד לרושם המצטייר בחלק מהדיווחים, שמקורו בסיבות פוליטיות, הפעולה ברפיח מעולם לא הייתה שנויה במחלוקת – לא בקבינט, לא בציבור ולא במערכת הביטחון
בינתיים ישראל גם פיתחה שיטה להטמנת קיר פלדה נגד מנהרות בעומק של עשרות מטרים. קיר כזה כבר הוקם מכל עברי רצועת עזה, מלבד בציר פילדלפי. המבצע שנערך ברפיח בהחלט עשוי לבלום את ההברחות ולהסב לחמאס מכה קשה – גם כלכלית – שכן המנהרות הן לא רק המקור המרכזי להברחת נשק אלא גם מקור הכנסה לארגון.
חשוב לומר שבניגוד לרושם המצטייר בחלק מדיווחי התקשורת, שמקורו בסיבות פוליטיות, הפעולה ברפיח מעולם לא הייתה שנויה במחלוקת – לא בקבינט, לא בציבור הישראלי ולא במערכת הביטחון. השאלה היחידה היא מדוע צה"ל לא כבש את רפיח כבר לפני חמישה חודשים או אולי אפילו במהלכי המלחמה הראשונים. התשובה החלקית היא החשש האמריקני מפגיעה בפליטים שהועברו מאזורי צפון רצועת עזה דרומה. החשש הזה הוסר מהר בתחילת המבצע, כאשר צה"ל הניע יותר ממיליון פליטים מאזורי הקרבות מערבה וצפונה.
הפעולה ברפיח, בהובלת אוגדה 162, היא אחד משלושה מוקדי לחימה ברצועת עזה השבוע. במרכז הרצועה פועלת אוגדה 99, שגם מתחזקת את ציר נצרים, המבתר את עזה בין צפון לדרום. בצפון מוצתה ברובה פעולת אוגדה 98 במרחב ג'בליה, והכוחות כנראה יתקפלו בעוד כמה ימים.
נצטרך לנצח גם ביו"ש
בשבוע שעבר כתבתי כאן על השחיקה של כוחות הסדיר והמילואים ועל המחסור החמור בלוחמים ובמפקדים בדרגי השדה עקב התמשכות המלחמה והנפגעים הרבים. בעיתוי הבעייתי הזה יגיעו בימים הקרובים לשיאם הדיונים בכנסת בנושא הצעת החוק להסדיר את הפטור משירות צבאי לחרדים – נושא שקשור ישירות למצב כוח האדם בצבא.
בתוך כך, המחיר המדיני שישראל משלמת עקב התמונות הקשות מעזה מאמיר משבוע לשבוע. העולם כבר שכח את טבח 7 באוקטובר, והשרפה הקטלנית ברפיח הפכה השבוע לסיפור הגדול.
בפגישות בניו־יורק בשבוע האחרון הבנתי שארה"ב היא עדיין המשענת המדינית החשובה שלנו, למרות המחלוקות הפומביות – ובעיקר באשר לדיונים שנערכים בימים אלה בשני בתי הדין הבינלאומיים הדנים במלחמה בהאג. להערכת גורמים יודעי דבר בניו־יורק, צווי בית הדין הבינלאומי לצדק בתביעת דרום־אפריקה נגדנו כנראה ייתקלו בווטו אמריקני במועצת הביטחון. אבל בית הדין הפלילי יוציא בקרוב צווי מעצר נגד ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, בהתאם לבקשת התובע הראשי שלו. לפיכך, לפחות בשנים הקרובות בנימין נתניהו ויואב גלנט כבר לא יוכלו לנסוע לאירופה ולשאר המדינות שיסכימו לאכוף את החלטות בית הדין.
הנה עוד השלכה חמורה של התמשכות המלחמה בעזה ופינוי התושבים בצפון: מה שאצלנו נתפס במידה רבה כדשדוש נראה בעיניים פלסטיניות כניצחון, גם אם לא "מוחלט". מצב זה מעודד מחבלים להתארגן ב"גדודים" ולתקוף בירי יישובים ישראליים כמו קיבוץ מירב בגלבוע ובת־חפר שליד טולכרם השבוע, וכמובן יישובים ביהודה ושומרון. צה"ל, המשטרה ושב"כ מנסים להילחם בתופעה במבצעים נרחבים בנפת טולכרם, בעיקר מחנה הפליטים נור א־שמס, וגם בג'נין. אבל אם המלחמה לא תסתיים במהלך שייתפס כניצחון ישראלי, המצב עלול להמשיך להידרדר, בהשראת חמאס בעזה וחיזבאללה בלבנון. איראן מתדלקת את כל גורמי הטרור באמצעות הברחה של נשק והרבה כסף מזומן דרך הגבול הארוך עם ירדן.
בינתיים בשב"כ
המתקפות הפוליטיות על צה"ל הפכו לשגרה, ואפילו שב"כ והמוסד כבר אינם בגדר "פרות קדושות". בהקשר הזה אפשר להבין את החשש של המוסד מפרסום דבר מינויו של ע' לסגן ראש המוסד בטור זה בשבוע שעבר, עוד לפני שהמינוי הוצג לראש הממשלה נתניהו. המוסד הוציא הודעה על המינוי רק ביום שני השבוע, כשנתניהו כבר ידע על כך, ומסר כי המינוי הסופי נקבע למעשה רק השבוע.
בינתיים פרצה סערה זוטא בתקשורת גם בנושא המינויים שעשה ראש שב"כ, עם או בלי אישור נתניהו. רונן בר השלים השבוע סבב שכלל מינוי ראשי אגפים חדשים: השבוע מונו ראש מרחב צפון, שעוסק גם בערביי ישראל, ראש מרחב יו"ש וירושלים, וראש אגף אבטחה. קודם לכן מונו ראשי תחום החקירות, ראש מרחב דרום, ראש תחום סיכול ריגול וראש תחום טכנולוגיה.
רוב ראשי האגפים היוצאים פורשים מהשירות, כולל ראש אגף ירושלים ויו"ש, שצמחו ממנו בעבר ראשי שב"כ רבים. כך מסתמנים שני מועמדים עיקריים להחליף בקרוב את סגן ראש השב"כ, מ': ראש אגף צפון היוצא וראש המטה הנוכחי של שב"כ, מספר 3 בארגון.
אוויר־יבשה
בשבוע הקרוב, בטקס צנוע בבסיס חיל האוויר פלמחים, תוקם בפעם הרביעית באופן רשמי טייסת 147. בגלגולים קודמים שלה, עוד במלחמת השחרור, הפעילה הטייסת מטוסים ומסוקי קרב. בגלגול הנוכחי היא מפעילה כלי טיס מופעלים מרחוק (כטמ"מים) מסוג "כוכב", המוכרים בעולם כ"הרמס 900" מתוצרת אלביט מערכות.
למעשה, טייסת 147 הוקמה תוך כדי הלחימה, מתוך ארגון מחדש של טייסות כטמ"מי ה"זיק" וה"כוכב" של צה"ל. הארגון מחדש יצר יכולות הפעלה חדשות בלי להגדיל את מספר המטוסים בפועל. לקראת ההכרזה הרשמית שוחחתי השבוע עם סא"ל ע', מפקדה הראשון של הטייסת במתכונתה החדשה. לדבריו, הצורך בהקמת הטייסת נבע מתפיסת חיל האוויר ככוח שפועל בשילוב מוחלט בלחימה עם כוחות היבשה במתכונת חסרת תקדים, אפילו בקנה מידה עולמי.
"הטייסת שלנו כבר פועלת בכל הזירות בלי הפסקה", אומר ע', "בתמרון בעזה היא ממש מלווה את הכוחות. אנחנו חיים את הלחימה בשטח, והלוחמים חיים אותנו. היו מקרים שמפקדי פלוגות דיברו איתנו מתוך שדה הקרב והזעיקו את הכטמ"מים שלחמו לצידם. זה הסיפוק הכי גדול שיש לנו: לדעת על אינספור מקרים שבהם חיל האוויר מנע פגיעה בכוחות הקרקע".
