מאז תחילת המלחמה המגזר הערבי שמר על שקט יחסי. אצל חלק מהפרשנים הוא אף קיבל 'ציון' חיובי בגין כך.
ההשוואה בין הרתיחה של הזירה הערבית פלסטינית ביהודה ושומרון, המלחמה מול הזירה הערבית פלסטינית ברצועת עזה לבין השקט היחסי שהוקרן מהזירה הערבית-פלסטינית בתוך ישראל יצר את הרושם כי המגזר הערבי מתנהל כסוג של סטיית תקן ביחס לשאר הזירות הפלסטיניות. ברם, הדברים אינם מדויקים כלל ועיקר. למעשה ישנם סימנים הפוכים לגמרי המלמדים על כך שהמגזר הערבי בישראל אינו נותר מחוץ למגמות ולהתפתחויות שמלוות את ישראל מאז ה-7 אוקטובר, ולמעשה הרבה לפני כן.
ב-15 השנים האחרונות, היה המגזר הערבי חלוץ בהשתלבות בפרדיגמת השלום הכלכלי שעיצבה את האסטרטגיה הישראלית במזרח התיכון כולו. לאחר שהפוליטיקה הערבית הלאומית חילונית מבית המדרש של כותבי מסמכי החזון הערביים משנת 2006/7 וזו האסלאמית דתית מבית המדרש של התנועה האסלאמית הפלג הצפוני כשלו במאמצם לאתגר את רעיון המדינה היהודית, התכנסה המנהיגות הערבית למסלול התנהלות פרגמטי יותר.
היא מינפה את השתלטות סדר היום החברתי במדינת ישראל והמאבקים של מעמד הביניים שהחלו במחאת האוהלים של רוטשילד (2011) לטובת אימוץ אסטרטגיית פעולה חברתית אזרחית שנשענה לא על חתירה לקעקוע אופייה היהודי של המדינה ולא על חתירה לשוויון פוליטי בין יהודים לבין ערבים, אלא על השתלבות כלכלית. בכך היא פגשה את ידו המושטת של הימין הישראלי על ממשלותיו השונות של בנימין נתניהו שפעלו למן סוף 2014 באמצעות תכניות החומש הממשלתיות (בכללן החלטה 922 התקדימית) לשלב את המגזר הערבי בכלכלה הלאומית, לטשטש את קווי התיחום שהתקיימו במשך עשרות שנים בין הכלכלות היהודית והערבית ולהפוך את המגזר הערבי לגורם התורם לתוצר הלאומי הגולמי.
הדבר נעשה משתי סיבות עיקריות: האחת, כחלק מתפיסת עולם כלכלית ניאו ליברלית החותרת להקטין את הישענות מגזרים חברתיים מוחלשים על תקציבי המדינה; והשנייה, כחלק מתפיסת השלום הכלכלי הרואה בפיתוח כלכלי בלם בפני התפתחות מגמות קיצוניות ותסיסה פוליטית לאומית או דתית. הלכה למעשה נוצר שיתוף פעולה מוכחש בין המנהיגות הפוליטית הערבית לבין המנהיגות הפוליטית היהודית סביב האסטרטגיה של איחוד הכלכלות ושילוב הערבים בכלכלה הלאומית הן בתחומי ההייטק וגם בהקשר של קידום תעסוקת נשים ערביות.
כחלק מהעניין הזה קודמו תקציבי ענק חסרי תקדים במונחים היסטוריים למגזר הערבי לטובת השקעות בתחומים שונים לרבות תשתיות ביישובים הערבים בצפון ובדרום כאחד. התהליך הזה הגיע לשיא עם פרישתו של עבאס מנצור מהרשימה הערבית המשותפת, והחלטתו לרוץ לבחירות 2021 לכנסת ה-24 ברשימה עצמאית שחרטה על דגלה מפורשות את אסטרטגיית השילוב הכלכלי ופוליטיקת התועלות ובסופו של דבר גם בהצטרפותה לקואליציית בנט – לפיד, שכאילו הוציאה מן הארון את התהליך הסמוי והמוכחש שהתנהל במשך כמעט עשור.
ברם, למן מאי 2021 החלו להצטבר סימנים שהעידו על כך שפוליטיקת התועלות ששמה את יהבה על קידום עניינים כלכלים חברתיים החלה למצות את עצמה. אירועי שומר החומות, והפרעות שהתחוללו בערים המעורבות בישראל המחישו כי לא נדם קולם של אלה במגזר שהמשיכו לאחוז בפוליטיקת הזהויות הלאומנית והדתית כאחד. האירועים הקשים שהתחוללו בלוד, יפו ועכו היו קריאת השכמה למה שיתחולל ב-7 אוקטובר כאשר הפעם הייתה זו חמאס שהחליטה לפרק לחלוטין את אסטרטגית השלום הכלכלי ושיח התועלות שישראל ניסתה להחיל אותם ולהכניס תחת חסותם לא רק את הערבים בישראל אלא את המזרח התיכון כולו, לרבות את חמאס ואף את חיזבאללה באמצעות הסכם הגז בין ממשלות ישראל ולבנון.
כשם שערביי ישראל היו הראשונים לסמן את עידן השלום הכלכלי שהגיע לשיא עם חתימת הסכמי אברהם, כך הם היו הראשונים לסמן את תהליך ההתפוררות שלו וקריסתו המוחלטת באירועי ה-7 אוקטובר. ולכן, טעות אופטית היא לחשוב שהמגזר הערבי נמצא אל מחוץ למגמות שישראל חווה מאז אותו אירוע קשה. המחשה לעניין הזה מהימים האחרונים היא הסערה שהתחוללה בעקבות ראיון עיתונאי שהעניק מנסור עבאס, מי שזוהה הכי הרבה עם פוליטיקת התועלות הכלכלית, שנמנע מלומר כי ישראל מבצעת פשעי מלחמה ברצועת עזה ואף נמנע מלהרעיף שבחים על חמא"ס.
גורמים בתוך רע"מ בהם אברהים צרצור תקפו אותו בחריפות בגין כך והדברים קיבלו גם הד מחוץ למפלגה בדמות גינויים מצד מי שהיו שותפיו של עבאס מנצור והפכו ליריביו לאחר שפירק את הרשימה הערבית המשותפת. בהודעה מתוקנת שיצאה בעקבות הסערה הפוליטית תיקן ראש המפלגה את הרושם שנוצר והבהיר כי הוא רואה במהלכי ישראל ברצועה כ"פשע מלחמה" ובכך יישר קו עם שאר מנהיגות המגזר.
ברם, למרות המתקפות מתוך הפוליטיקה הערבית על גישתו המרוככת לכאורה של עבאס הרי שבחודשים האחרונים הוא עצמו התבטא מספר פעמים בהקשרי המלחמה וניכר מעצם ההתייחסויות שלו שינוי ביחס לעבר. בעוד שבשנים האחרונות הוא נמנע לרוב מלגלוש לעיסוק בנושאים פלסטיניים – לאומיים והעדיף להתמקד באלה האזרחיים, הרי מאז תחילת המלחמה הוא חרג ממנהגו זה, והתייחס למשל לצורך בהקמת מדינה פלסטינית בעקבות אירועי ה-7 אוקטובר. גם האמירה המרוככת כביכול שבגינה הוא הותקף עליה מתוך ומחוץ למפלגתו הייתה נעוצה עמוק בקונטקסט של אירועי המלחמה.
יש לכך משמעות בהינתן כך שעבאס מנצור הוא הייצוג האולטימטיבי של 'פוליטיקת התועלות' מהשנים האחרונות ואם בארזים נפלה השלהבת מה יאמרו אזובי הקיר – והם אמרו. מאז שפרצה מלחמת חרבות ברזל המגזר הערבי לא ממש נותר על הגדר בניגוד לדימוי התקשורתי שהתקבל. הפגנות התקיימו במקומות שונים, כולל סמוך ליום האזכור ל"נכבה" (15 מאי), במחאה על המלחמה ונשמעו בהם קולות מפורשים של הזדהות עם רצועת עזה ולא עם קורבנותיה של המדינה.
בימים האחרונים גם ציינו ערביי לוד שלוש שנים לאירועי "שומר החומות" בתהלוכה שהזכירה נשכחות ואם בזיכרון עסקינן הרי שמאז פרוץ המלחמה היו ערבים ישראלים מעורבים גם בפיגועי טרור כלפי יהודים, דוגמת הפיגועים בבית קמה ובבאר שבע במרץ 2024.
בשורה התחתונה, צריך לתת את הדעת לכך שפוליטיקת הזהות האידיאולוגית המחלחלת בחסות המלחמה מגדירה מחדש את המזרח התיכון ולמעשה מנסחת את השפה שבה ידובר בו ולפיה יעוצבו מערכות היחסים בין השחקנים השונים. המגזר הערבי בישראל אינו צפוי להתנהל כסוג של מובלעת ותהליכי הרוחב והעומק יבואו כנראה לידי ביטוי גם אצלו.
מבחינה זו, 15 השנים האחרונות שיצרו מעין תור זהב ביחסים שבין יהודים וערבים בישראל נמצאות על סף שינוי. פוליטיקת התועלות האזרחית, פרגמטית, כלכלית מאותגרת ותאותגר הרבה יותר דרך ועל ידי פוליטיקת הזהות האידיאולוגית, ולכך עלולה להיות משמעות בהקשר של המתח הפנימי בתוך ישראל בין יהודים וערבים. הקולות הבוקעים מהפוליטיקה הערבית הם הסימן המעיד להתחממות אפשרית של עוד זירת התכתשות פוטנציאלית נוסף לאלה בדרום, בצפון ובמזרח.
