אתמול, עודנו רובצים בספה, אוכלים קורנפלקס וצופים בסדרה החדשה של רשת, אמרה לי מרב 'איזה דבר זה שידוכים'. אנחנו עצמנו התחתנו בשידוך (תודה ר'!), ומאז בגדול זו אמירה שכוחה יפה ללוות אותנו בצפייה בתוכניות ריאליטי זוגיות או שידוכים – החל ב'חתונמי' ו'לחתן את אנה' וכלה בשלל הריאליטי זוגיות שמציף את תהומות הנטפליקס – אבל ווארט היא לא־בדיוק תכנית שידוכים. כלומר היא כן, בלי ספק, תכנית שמטרתה לשדך בין זוגות, ואין ספק שהשידוכים עומדים בליבה, אבל דווקא משום כך היא לא בדיוק ריאליטי זוגיות.
ובשביל זה צריך להתחיל קצת מהתחלה. ווארט היא תכנית שבה שדכנים חרדים משדכים זוגות של רווקים ורווקות חרדים ומלווים אותם בדרכם למציאת זוגיות. כלומר היא מיקס בין סדרות כמו שבאבניקים ושטיסל לסדרות כמו חתונמי. שבאבניקים ושטיסל, דרמה קומית ודרמה בהתאמה, היו סדרות שחלק מכוחן היה בהצצה לעולם אחר. כלומר ביכולת של הטלוויזיה לשקף או להציג משהו שלא רואים או מכירים במדורת השבט הישראלית. זה לא הדבר היחיד שהעניק להן כח (הומור ופוליטיקה בשבאבניקים, שיקוף המציאות ועומק רגשי בשטיסל), אבל זה בהחלט היה חלק מהסיפור. חתונמי גם היא סדרת הצצה, כלומר סדרה שמאפשרת להציץ ולעקוב לריבים ולבניית זוגיות – לראות משהו שבדרך כלל לא רואים. ווארט עושה גם וגם – גם נותנת הצצה למגזר החרדי וגם ריאליטי זוגיות. אפשר לשמוע למה כיף לצפות בה.
אבל בניגוד לריאליטי זוגיות נטפליקסי, שם אין ליווי פסיכולוגי או אימון, ולהפך, מנסים לערער את הזוגות כל הזמן, ובניגוד לחתונה ממבט ראשון, בה הליווי הפסיכולוגי – אישי וזוגי – מנסה ללוות את התהליך האישי העצמי, וברור שהפוקוס הוא על הזוגות (הפסיכולוגים לפעמים הם כמו פאנל צופים שמנתחים את מה שהם רואים, אבל הפוקוס הוא בהתרחשות הזוגית), ווארט מקבלת דגש קצת אחר. את התכנית מובילה "מועצת השדכנים" ובראשם יקי רייסנר (שלהבנתי גם מפיק את התכנית, והוא כמובן איש נדל"ן כי נראה שזה תואר חובה לכל איש שרוצה להיות שווה משהו בארץ הזו) ושרה פכטר, והשדכנים מלווים את המשתתפים אבל לא רק מלווים את המשתתפים – באיזשהו מקום הם מקבלים דינמיקה משל עצמם.
בליבו של כל ריאליטי מהסוג הזה עומדת איזו מטרה, לגרום לנו להתאהב באחד הזוגות ולקוות שיצליח להם. כשהזוגות צריכים להחליט בסוף התוכנית אם להיות או לחדול, אמור להיות אכפת לנו אם הם הווים או חדלים. אנחנו צריכים לחבב אותם או להאמין להם, במידה מסויימת גם ההפך יעבוד – לשנוא אותם עמוקות ולקוות שמתישהו היא, או הוא, יעלו על השידוך הגרוע ויברחו משם. אבל בווארט קשה קצת להתאהב בדמויות – אנחנו לא מספיק מלווים אותם בחייהם ולא מספיק נחשפים לדינמיקה ביניהם כדי שיהיה אכפת לנו.
ולא רק לנו. בפרק השני ששודר אמש, אחת הנשים רצתה להמשיך ובן זוגה לא רצה. השדכנית באה לספר את זה לבחורה בחיל וברעדה, אבל הבחורה משכה בכתפיה – אם הוא לא המיועד, אז עדיף שזה ייגמר מוקדם. אני קצת התבאסתי בשבילה (הייתה להם אחלה דינמיקה), אבל אפשר היה להבין אותה – היא, וגם אנחנו, לא מכירים מספיק את הבחור. נפגשנו בו לדייט אחד וגם מזה קיבלנו קטעים נבחרים בלי הרבה ג'וס או חשיפה אישית. עזב? שיעזוב. הוא לא ממש התלבט, ואני לא מספיק מעורב רגשית כדי שיהיה לי אכפת. למעשה, היה יותר אכפת לי מהשדכנית.
מה שמוביל אותי לנקודה השניה – הצצה. דיוויד פוסטר וואלס תיאר פעם במאמר ארוך ומבריק את הצורה בה טלוויזיה מציגה בפנינו אנשים שמתנהגים נורמלי. מה שהופך אותם לאנשים מאוד לא נורמלים כי אף אדם נורמלי לא יתנהג רגיל כשמפנים אליו מצלמה ומשדרים אותו למליוני בני אדם. המודעות העצמית הזו עומדת גם בליבן של תכניות ריאליטי מהסוג הזה, כמו משתתפים שמסרבים לדבר מול מצלמות ואף אוסרים על בני זוגם לדבר בלייב על מה שדובר מאחורי הקלעים. גם כאן המודעות העצמית משחקת במובן המשתק – המשתתפים כל כך מודעים לקיומה של המצלמה עד שהם בוררים מילים, ואנחנו מקבלים דייט קצת פושר ולא מאוד מעניין. אולי כך הם דייטים של חרדים, אבל אם כך אין סיבה לעשות מזה ריאליטי. זו לא רק מודעות עצמית – כמו שאומרת הבדיחה העממית, חרדים שמופיעים בריאליטי הם מראש לא בדיוק חרדים. אז השפה קצת אחרת, השאיפות אחרות לגמרי (החתונה תהיה אמיתית ולא פייק), אבל אין כאן הצצה של ממש.
הדבר הכי מעניין בעיני היה דווקא השדכנים. כאמור, יש להם דינמיקה משל עצמם והם מקבלים זמן מסך גם בלי הזוגות. משהו בשיחה שלהם בפני עצמם או מול המשתתפים מקבל איזה מקום דרמטי. ההתלבטויות צפות מולן, והם משמשים כפסיכולוג לעת מצוא, קואוצ'ר לעת מצוא אחרת וגם בתור מבקרים שצופים באירוע ומביעים את דעתם. החלקים האלה, של הנזיפות, התשבוחת, השקרים ובכלל, הסבך העדין שצריך להניע כדי לשדך, היו החלקים המעניינים יותר בעיני, ובצדק קיבלו יחסית הרבה זמן מסך. יוזכר כאן גם שאחד השדכנים התגלה כמטרידן, אירוע שליווה את הקרנת הפרק הראשון ומאז רשת משתדלת להוריד את כל הקטעים שבהם הוא מופיע.
בשורה התחתונה, ווארט היא לא שבירה של כללי המשחק אלא ריאליטי עדין ונחמד, שלא הולך עד הסוף בשום שלב – נחמד לצפיית ערב רגועה, אבל הייתי שמח אם הפרקים הבאים יוציאו יותר אמוציות או יגרמו לי לקוות שאחד הזוגות יבשיל.
