יש למשוררת זלדה שירים רבי קסם ואהבה, אבל משפט אחד נצרב במיוחד בזיכרון התרבותי, נוכח האמת המפלחת שלו, הדיוק, והתחושה שהוא מקודד בתוכו יקום: "רע לי, מתי אמות?". עוד משפט שכזה הוא של נורית זרחי מתוך "בדידות או": "עלי לאזור אומץ כדי להמציא סיבה לחיות". למעשה, כותבות וכותבים רבים כתבו על דיכאון בלי לומר את המילה, לעיתים אף בלי להיות מודעים לכך, וחלקם הותירו משפטים מזוקקים שנדמה כי אחריהם אין עוד צורך לומר דבר.
לא מעט ספרי עיון בנושא הדיכאון הפכו לסמי־קלאסיקות, למשל "שמש שחורה" מאת ז'וליה קריסטבה, "חשכה נראית" של ויליאם סטיירון ו"דמון של צוהריים" מאת אנדרו סולומון. האחרון נתן אולי את ההגדרה הכי פשוטה, כמעט אלמנטרית, של דיכאון, כמעין ההפך של אהבה: "כדי להיות יצורים אוהבים עלינו להיות מסוגלים להתייאש בשל מה שאנו מאבדים. האהבה, אף על פי שאין בה כדי למנוע את הדיכאון, היא המרפדת את הנפש ומגוננת עליה מפני עצמה". כלומר, כשיש אהבה אין דיכאון ולהפך.
ספרה של רות דולורס־וייס, "מתוך מחברות ישנות", הוא מבחר מתוך מקבץ מחברות של המוזיקאית שנכתבו בין 2002 ל־2012. דוד אבידן כתב בשירו "מַזֶשִׁיר": "שיר הוא דבר/ שאני קובע שהוא שיר/ לאחר שאני כותב אותו/ כשיר או כלא־שיר, אבל מפרסם אותו כשיר". גם הספר שלפנינו מוגדר כספר שירה, אף שבמובן־מה שום דבר בו אינו שירה (כפי שהכול שירה), אלא יותר פזמונים כתובים היטב, בכנות, באומץ, בלי שום רהבתנות או ניסיונות להתחכם, והם אינם מחורזים או מחולקים לבתים. ביניהם שזורים אי־אילו תיאורי חלומות שחלקם יפים כשלעצמם, אפילו משעשעים, אך לא ברור מה מטרתם, איזה ערך מוסף יש להם ומה הם משלימים בתוך המכלול.
הקטעים חתוכים היטב, לעיתים לכדי שורות, אבל רק החלק האחרון שכותרתו "שירים" מנוקד ומסודר כך. כך שמדובר בעצם ביצור כלאיים, כפי שאבידן היה כותב יומנ־שיר. במרכזו דוברת, בת דמותה של וייס, ממוסכת לגמרי מן העולם הממשי. אין שום רקע או תפאורה תרבותית או אינטלקטואלית, אין מראי מקום. אם לא היו רשומות השנים, הכול יכול היה להתרחש (בעיקר לא להתרחש) בכל מקום, בכל זמן, באף מקום, באף זמן.
רגע אותנטי של מודעות
הדוברת היא כותבת ומוזיקאית השקועה בתוך מדמנת הדיכאון המשתק. אפשר "לאבחן" אותה כבר אחרי מספר עמודים. "אני לא יודעת איפה אני בכלל… אני מרגישה שאני הולכת למות, אין אפשרות אחרת. יש לי יצר חיים חזק, אבל לא עד כדי כך. לא אוכלת לשאת בתוצאות. ברגש". היא מנסה, לרוב בהצלחה, לא לשקוע ברחמים עצמיים – רכיב שמפוצץ כמו כטב"ם כל יצירה ספרותית, כמו הצהרות על ההתחלה בסגנון "תדעו שאני מטורפ/ת". ברגע שמגדירים ומשיימים זאת, עושים עוול ליצירה. "דמויות המשנה" היחידות הן אמורפיות. פעם גבר, פעם אישה, לקראת הסוף ישנה גם ילדה. אבל רוב הזמן, בעיקר בהתחלה, היא לבד לגמרי, מאוד אומללה ולא מבינה כלל מה מקור האומללות, אין לה פתח יציאה. "העצב לא מיתרגם לשום דבר".
דומה כי דבר לא קורה בחייה – לא עבודה, לא אהבה, לא בני אדם, לא עולם. היא רואה רק את עצמה, חשה רק את עצמה. עצמה הוא כלא. אחד המאפיינים של דיכאון מתקדם, כמו למשל תחושה של חוסר ערך עצמי, הוא חוסר יכולת לראות באמת בני אדם אחרים סביבך, ושקיעה בתוך ביצה אגוצנטרית המזינה את עצמה ללא הרף. הגבול בין נרקיסיזם לשנאה עצמית הוא דק, כמעט שני צדדים של אותו מטבע. בשניהם יש טוטאליות של האגו.
פסיכולוגים מסבירים שאותו מאפיין עלול לגרום להתאבדות בקרב מדוכאים, שבעצם הפסיקו לספור את האחרים, שהפסיקו לחוש מינימום אחריות, שניתקו את עצמם מהאפשרות הזו. התאבדות כאקט אגוצנטרי. עם זאת, הדוברת בספר איננה "מפלרטטת עם המוות", אלא בעיקר זועקת לעזרה שאף אחד לא יכול לתת לה מלבד עצמה. עבורה מוות הוא "חוסר היכולת ליצור", אבל בתחילה אין בתוכה גשר בין השכל לרגש. לאט לאט, ככל שמתקדמים, הוא כמו מתחיל להיבנות מרסיסים. מאפיין נוסף של דיכאון שבא לידי ביטוי בספר מתבטא בחלקים הפחות טובים שלו (יש מעטים). הם גם מאירים את הטובים, אבל הם בעיקר ההמחשה של מצב קליני שבו אתה מנסה לכתוב כשאתה כה רחוק ממיטבך.
"כי אני מסוגלת להרגיש טוב. אני יודעת שאני רוצה את החיים. החיים הטובים מבחינתי זה לקחת אחריות על המצב שלי. ולפעול במרץ תוך כדי התמלאות באנרגיה מהפעולות עצמן… לסמוך על היכולות שלי. להיכנס למעגל העצמאות… אבל זה מתחיל מבפנים, וכרגע המצב בפנים הוא לא מצב של פעולה" (עמ' 48). זהו רגע ראשון, חזק ואותנטי של מודעות, כמעט כמו מבט מבחוץ על עצמה. היא לא כמו בוקעת מתוך הביצה, כי לרגע לא הייתה קליפה, אבל היא כבר לא מזכירה את מולוי, הדמות הראשונה בטרילוגיה של סמואל בקט, שכמו מתעוררת, או נרדמת, ולא ברור לה איפה ולמה היא נמצאת ומה בכלל ממשי.
אז איך בכלל יוצאים מתוך מצב שכזה, כמו חדר בלי דלת? במקרה של וייס – מתחילים לכתוב את פתח היציאה. לא מדובר בפעולות, אלא בחוויה תהליכית מזוגזגת, לעיתים צעד קדימה ואז צעד אחורה. הפתח נמצא רק בנפש.
כמו טפטוף מברז שלא נסגר
משפט יפה נוסף מופיע בעמ' 75: "בחיים אני לא אספיק לכתוב את כל היופי שמתרחש". כפי שהוא כתוב – כבר אחרי כברת קריאה, בצורה כה מדויקת ומפלחת – אפשר לראות בו אמירה של יוצרת מובסת, שמבינה שכל מה שתעשה יהיה חסר תוחלת. ומנגד, יוצרת אופטימית, מלאת חדווה ומרץ שמפשילה שרווליה כדי להתחיל. כך שוכך הסבל לאיטו, כמו טפטוף מברז שלא נסגר עד הסוף. הוא לא הופך לשמחה אלא לתפקוד – זה המקסימום של שלב התכנון הראשון של הפתח. אבל מה שעוד עוזר לו הוא רגעי התבוננות בעולם החיצוני, שתחילה כלל לא היה קיים.
"צוהריים דרך קו מתאר של טור ברושים, כמו קו דופק. להבה שקופה בחלל הכחול, מטמיעה ירח של צוהריים, ואני לוקחת את הנשימה הכי עמוק". בעמוד שלפני האחרון היא כבר "זוכה לרגע הזה בו אני מנושקת ברוח" – תמונה חזקה, ברורה, שלא מסיימת את המסע, אבל נטועה בשתי רגליים בצד המואר של הממשי. ודווקא ברגעים אלה של צלילות, יוצאים ממנה משפטי זלדה שלא צריך להוציאם מהקונטקסט כדי לחוש את פשטותם, יופיים ועוצמתם. כמו "יש לי הכול. למה אני רוצה למות?". או "אני לא יכולה להפסיק לבכות. כמה לבד אפשר להיות?"
לעיתים לדיכאון אין פתרון, הוא כרוני כמו אלרגיה עונתית. משהו שחיים איתו, כמעט מתרגלים אליו. הוא לא בהכרח גורף, לעיתים הוא כוסס לאט. הדבר החשוב הוא להיות מודע אליו. זה גם הצעד הראשון לצאת ממנו.
ל"מתוך מחברות ישנות", בניגוד לדוגמאות שצוינו בתחילת רשימה זו, אין יומרה לומר משהו שירחיב בהכרח את מנעד ההבנה הפסיכולוגי לגבי דיכאון. אבל אם אמנות היא המסע האינסופי להרחבת הנפש האנושית, ספר זה הוא עוד בדיקת רנטגן אידיוסינקרטית. שהרי "בחיים לא נפסיק לכתוב את כל הנפש שמתרחשת", אבל למה להפסיק?
