הקומיקאי גראוצ'ו מרקס אמר פעם: "אני לא מבין למה אנשים אומרים שקשה להפסיק לעשן. עשיתי זאת כבר אלף פעמים". הרב אליהו דסלר תיאר פעם בכנות את הקושי שלו להיגמל מעישון. הוא סיפר שבכל לילה איננו מצליח להירדם בגלל כאבים בחזה, והוא יודע שהכול בגלל הסיגריות. בכל לילה הוא מחליט החלטה נחושה להפסיק לעשן. ואז בכל בוקר הוא אומר לעצמו: "רק עוד סיגריה אחת"; "וכך הוא הולך ומעשן כל היום כולו, ובלילה יחזור אליו הכאב. ומה יהיה למחרת?". הווידוי המדכדך הזה מופיע בספרו "מכתב מאליהו", ותלמידיו הוסיפו שם ששנתיים אחרי שכתב את הדברים הקשים הללו החליט להפסיק לעשן מיד, כאן ועכשיו – "ושוב לא עישן אף פעם".
את המנגנון הנפשי הזה – "רק עוד סיגריה אחת" – מכנים אלו שאינם מעשנים: "מחר דיאטה". כל אחד יודע ש"מחר דיאטה" הוא ההפך מדיאטה. "מחר דיאטה" הוא מסלול ישיר לטרשת העורקים. קברניטי מדיניות הביטחון של ישראל מצאו לגישה הזו שמות רבים: "נדע מה לעשות", "עוד נטפל בהם", "אנחנו יודעים להתמודד עם האיומים", "אם הם יעזו לירות עוד פעם אחת". אבל כל השומעים מבינים בדיוק מה הם אומרים: "מחר דיאטה".
אני זוכר את ח"כ יוסי שריד לועג מעל דוכן הכנסת, אחרי חתימת הסכמי אוסלו, לאלו שהזהירו מפני "קטיושות באשקלון". זה נתפס אז כאיום המטורף ביותר שאפשר לדמיין כתוצאה מנסיגת צה"ל מערי עזה. אם הם יירו קטיושה אחת, אמר אז שריד, תוך 24 שעות נכבוש את כל עזה. הנסיגה הגיעה, וגם הקטיושות, וגם זוועות גרועות מהן בהרבה – ושחרור כל עזה עדיין מתמהמה, כבר עשרות שנים. אהוד ברק איים כך בזמן הנסיגה מרצועת הביטחון בלבנון; אריק שרון איים כך בזמן ההתנתקות; ראשי מערכת הביטחון הצדיקו כך את עסקת שליט המופקרת – והאיום העתידי מעולם לא התממש. התמכרנו לאשליית "מחר דיאטה", התמכרנו לדחיינות ולהשליה העצמית, ואנחנו משלמים את המחיר.
אחרי טבח שמיני עצרת הצהירו כל מנהיגי ישראל שהם מבינים את גודל השעה. מנהיגי המדינה והצבא הכריזו, כל אחד בסגנונו, שזוהי שעת מבחן, שכל אויבינו ממתינים בציפייה לראות איך נגיב, שאנחנו חייבים – פשוט חייבים – ניצחון מוחץ וחד-משמעי. שאם לא נמחץ את החמאס, שום דבר לא ימנע חלילה מאויבינו לשחזר את הטבח הנורא – בדרום, בצפון ובמרכז. היום אנחנו כבר שומעים ממנהיגינו זמירות אחרות. הם מדשדשים, בולמים את המלחמה ומניחים לסינוואר לתעתע בנו בהבטחה לטפטף בחזרה חלק מהחטופים – במקום לאלץ אותו בכוח לשחרר אותם, כנגד תמורה סבירה, כפי שעשינו בעסקת השבויים הראשונה. כאשר ישראל מוכנה בכל שבוע להעלות את המחיר שתשלם תמורת החטופים – למה שחמאס ישחרר אותם, ולא ימרוט את עצבינו עד אין קץ?
הדחיינות לא נעצרת בחמאס. איראן תקפה אותנו במטח חסר תקדים של טילים בליסטיים, ונענתה בתגובה רופסת, בתוספת איומים ריקים על "הפעם הבאה". החיזבאללה יצר רצועת ביטחון בתוך צפון ישראל, הפך שמונים אלף ישראלים לפליטים לארצם, ונענה – איך לא – באיומים היפותטיים. כל עוד ישראל משגרת אל נסראללה יותר איומים מדומיינים מאשר טילים קטלניים, נראה שהוא לא מתרשם. ואפילו לנוכח מפלצות החמאס נראה כאילו הממשלה והצבא מוכנים חלילה להסתפק בחצי עבודה, כאילו מישהו מאמין לאמירה שאת החצי השני ישלימו אי-פעם, בעתיד הרחוק. ייתכן שמצב פסיכולוגי דומה חזתה התורה, כאשר הזהירה מפני דחיית ההתמודדות עם צוררי ישראל: "והיה אשר תותירו מהם לשֹיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם, וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה" (במדבר לג).
אזופוס סיפר על רברבן אחד, שהתפאר שבאי רודוס הוא יודע לקפוץ למרחקים כבירים וחסרי תקדים. עונים לו: "היק רודוס, היק סלטה" – "כאן רודוס, קפוץ כאן". רודוס של מנהיגינו הוא העתיד, ואנו אומרים להם במילותיו של הלל הזקן: "אל תאמר: לכשאיפנה אשנה – אלמד כשיהיה לי פנאי – שמא לא תיפנה". הניסיון מוכיח שה"שמא" הזה הוא ודאי. הדחיינים לעולם אינם מבצעים את מלאכתם. מנהיגינו, אם יש ויכוח על מה נכון לעשות – נתווכח ונכריע. אבל כאשר אתם מסכימים מה בסופו של דבר צריך לקרות ברמה האסטרטגית, ורק מנסים לרמות את אויבינו ואותנו, ואולי גם את עצמכם, שכל זה יתבצע בנחישות באיזה מחר מדומיין – לזה אי אפשר להסכים. בשם הקורבנות הגדולים שהקריב העם הזה, אל תדחו למחר מה שחייבים לעשות היום.
