לפני כארבע שנים השתתפתי בסיור בקמפוסים האקדמיים במערב התיכון האמריקני. אחת החוויות החזקות הזכורות לי מאז התרחשה באוניברסיטת אורבנה־שמפיין באילינוי. יש סיכוי טוב שלא שמעתם מעולם על האוניברסיטה הזו. היא לא נמצאת בבוסטון, בניו־יורק או בקליפורניה ולא שייכת לליגת הקיסוס המפורסמת, אבל לומדים בה יותר מ־50 אלף סטודנטים. זה לא משהו שכדאי או רצוי לזלזל בו, עם כל הכבוד לקולומביה ולהרווארד.
אחרי שיחת היכרות עם חברי התאים הפרו־ישראלים והיהודים של הקמפוס, הם הציעו לנו לראות את מאבקם היומיומי באנטישמיות השקטה אך המתמדת של התאים האנטי־ישראליים שם. צעדנו לעבר אחד מהאולמות הקטנים בבניין השייך למדעי החברה, שהתאספו בו כעשרים סטודנטים וסטודנטיות להרצאה על פלסטין. שתי הדוברות היו ערביות – האחת מלבנון, האחרת הציגה את עצמה כתושבת "פלסטין הכבושה", כלומר נצרת. במשך כחצי שעה דיברו השתיים על החיים הבלתי נסבלים של ערבים בישראל, פלסטינים וישראלים כאחד.
בתור ישראלי ויהודי היה לי קשה מאוד לשבת ולשמוע את השקרים הבוטים שנאמרו שם – לדוגמה, שלערבי־ישראלי אסור על פי חוק לקנות בית בעיר עם רוב יהודי – שהתקבלו בהנהוני הסכמה מצד סטודנטים אמריקנים צעירים. כשראש אחד התאים הפרו־ישראלים ראה אותי נע באי נוחות, הוא רכן לעברי וביקש שלא אתפרץ לדברים, ושכולנו נחכה בסבלנות לשלב השאלות. כשזה הגיע, נתקלו השתיים במטח עובדות מגובות בציטוטים ישירים ובנתונים שהכינו הסטודנטים היהודים בקהל.
שתי הדוברות נאטמו והכריזו שהן מתמודדות מול פרובוקציה ציונית שקרית, אבל ניכר שהסטודנטים האמריקנים שבקהל היו נבוכים מהמהומה המזרח־תיכונית שפרצה לפתע בקמפוס שלהם. בתום האירוע דאגו חברי התאים הפרו־ישראלים להישאר במקום, הקדישו לסטודנטים זמן וענו על שאלותיהם ככל שנדרשו. האירוע הסתיים במפלה של המארגנים, ובניצחון קטן אך משמעותי לצד הפרו־ישראלי.
נזכרתי באנקדוטה הזאת השבוע למראה המתרחש באוניברסיטת קולומביה, לנוכח חוסר האונים ותחושת האסון שאוחזת בתקשורת הישראלית, ועוברת מיד לציבור הישראלי בכל פעם שמתרגש גל של אנטישמיות באחת מאוניברסיטאות העילית של אמריקה.
טוב שיש לנו קשב לדברים הללו. מצוין שמהדורות החדשות מדווחות מהקמפוסים. ראוי ורצוי שנעסוק במה שקורה במוקדי האנטישמיות האמריקנית. אבל קובעי המדיניות בממשלת ישראל ובארגונים שאמורים לטפל בבעיה הזאת מתייחסים אליה כמו שהיא משתקפת בתקשורת, כלומר בדחפים רגעיים וחזקים של תשומת לב. כשהתקשורת עוברת מטבעה לדבר הבא, גם הם נעלמים. דרך הפעולה הזאת הפוכה בדיוק מאופן פעולתם של ארגונים אנטי־ישראליים, שמאמינים בעבודה שקטה ועקבית מתחת לרדאר. לכן הם מצליחים. הגיע הזמן להתחיל לפעול כמותם, וביותר תחכום.
כ־80 אחוזים מהסטודנטים שמגיעים ללמוד באוניברסיטה אמריקנית לא מתעניינים ולא ישתתפו בפעילות שקשורה לסכסוך הישראלי־פלסטיני. ההורים שלהם משלמים עשרות אלפי דולרים כדי לקנות להם השכלה, והם באים לשם כדי ללמוד וכדי ליהנות. 10 אחוזים הם תומכי ישראל – נוצרים ויהודים. 10 אחוזים נגדנו – 2 אחוזים ערבים־מוסלמים, ו־8 אחוזים אמריקנים פרוגרסיבים שהוטבלו לדת הנעורות, ה־woke; התקרבנותם אומנותם, ומבחינתם כל מי שנדמה כחלש – צודק, לא יעזור בית דין. כמעט כל תומכי הפלסטינים לומדים בפקולטות למדעי החברה, רובם במקצועות דשא מומצאים וטרנדיים בעלי שמות ארוכים, מפוצצים ומגוחכים. יהיה קשה למצוא תלמידי מדעים מדויקים בהפגנות המטורללות שקוראות להשטחת תל־אביב.
כעת, כשהתמונה כבר יותר בהירה ופחות מאיימת, ברור שעלינו לפעול להקמתם של ארגונים מטעם מדינת ישראל והתנועה הציונית, שיפעלו בדיוק כמו הרשת הפרו־פלסטינית בקמפוסים. לא מספיק להתעורר אחת לכמה חודשים ולשלוח משלחת שתעמוד על פודיום ותדבר לסטודנטים מלמעלה. יש צורך במערכת עמלנית שבאה לעבוד, ושומרת על קשר הדוק, שבועי או חודשי לכל הפחות, עם תאי הסטודנטים הרלוונטיים. מערכת שלא באה לייצר כותרות ופעולות יחסי ציבור, אלא כזאת שמטרתה לשרת את הסטודנטים ולספק להם חומרי הסברה, סדנאות מנהיגות ובעיקר יחס.
הסטודנטים היהודים באורבנה־שמפיין הודו בפניי שכבר כמה שנים לא הגיע אליהם נציג שקשור לממשלת ישראל או לארגון ציוני, מעבר לאלה הפועלים בקמפוסים ממילא. במקרה הזה זהו תא חזק עם מסורת רבת שנים: משפחות יהודיות שולחות את בניהן ובנותיהן ללמוד שם. אבל יש מוסדות רבים אחרים שבהם סטודנטים יהודים מרגישים לבד, גם אם קיים שם תא פרו־ישראלי. הרשת קיימת, התשתית מוכנה, ואפילו אין צורך בתקצוב נדיב במיוחד. צריך אנשים שאכפת להם בצומתי קבלת ההחלטות, שיתחילו סוף־סוף לעשות את הדבר הנכון.
הסערה בקולומביה ובשאר הקמפוסים שתומכי חמאס הקימו בהם ערי אוהלים תגווע עוד מעט. שנת הלימודים האקדמית בארה"ב קרובה לסיומה, וכולנו נוכל לנשום לרווחה בחופשת הקיץ הארוכה. בחודשים האלה בדיוק, כל מי שאמון מטעם המדינה או מטעם מוסדות אחרים על נושא האנטישמיות בתפוצות צריך להתעורר מתרדמת החורף הממושכת ולהתחיל לעבוד. אולי הוא לא יקבל כותרות בהתחלה, אבל בתחילת שנת הלימודים הבאה יוכלו סטודנטים יהודים ופרו־ישראלים לעמוד מול מבקשי נפשם באופן מוצלח יותר, מכל בחינה אפשרית. כמו במלחמה מול חמאס, חיזבאללה ואיראן, אנחנו חייבים ליטול את המושכות ולהקדים את האויב. קצת איבדנו את זה בעשור-שניים האחרונים, ואפשר להתחיל לחזור לזה דרך הקמפוסים בארה"ב. אין אפילו צורך לחכות למימון מחבילת הסיוע האמריקנית שאושרה השבוע.
